במדינת ישראל מציינים היום את 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה', או כפי שהוא מכונה בקרב יראי ה' – 'יום הזיכרון לקדושי השואה'. יש לא מעט סיבות להסתייג מקביעת יום זה, הן מבחינת חלותו בימי חודש ניסן והן מבחינת התכנים המוצגים בו מידי שנה, אך למרות הכל – לא ניתן להתעלם מהעובדה שזהו יום בו התקשורת כולה לצד מערכות החינוך בישראל – עוסקות בהנצחת ובסיקור שנות המלחמה הקשה, ימים בהם עלה הכורת וכמעט שהשמיד את יהדות אירופה.
הדבר הצורם ביותר לכל יהודי ירא וחרד הוא אופן הסיקור. כבר בשמו של היום – הזיכרון לשואה ולגבורה – באה לידי ביטוי העמדה הבעייתית. לדידם של הציונים, הגבורה הייתה זו של מובילי מרד גטו ורשה ושל המחתרות שלחמו בכוחות הנאציים. לדידנו אנו – הגבורה הייתה דווקא של אלו ש'הלכו כצאן לטבח', של אלה ששמרו על צלם אנוש בשנות הזעם, שמסרו נפשם על קידוש ה' מבלי לעבור על קוצו של יו"ד, שהחזיקו בעקשנות את הגחלת היהודית גם בתנאים תת אנושיים.
אין ספר חרדי המסקר את אימי השואה שלא יזכיר את מסירותו המצמררת של הרבי מבלאז'וב למשל, או את סיפור עקידתו הבלתי נתפס של הרבי מפיאסצנא הי"ד. קדושי עליון שהפכו את מחנות ההשמדה למקום של השראת השכינה, של קידוש שם שמיים. אין כמעט חרדי בן 25 ומעלה שלא שמע את עדותו של האדמו"ר מקאליב, ניצול השואה. המבוגרים יותר זוכרים בוודאי את סיפוריו של הרבי מקלויזנבורג זצ"ל, אף הוא שתה את כוס התרעלה עד תומה, ושרד כדי להמשיך ולקדש שם שמיים, לבנות ולקומם את היהדות הנאמנה בימים שאחרי.
עוד באתר:
בשנים האחרונות חל שינוי דרמטי בדרך שבה התקשורת הישראלית ניגשת לזיכרון השואה. המבט הישן, שכאמור התמקד רק בגבורה הפיזית והמרדנית, מפנה את מקומו להכרה עמוקה בגבורה היהודית האמונית. שני פרויקטים תיעודיים בולטים בשנים האחרונות – האחד על האדמו"ר מקלויזנבורג בתאגיד השידור והשני על האדמו"ר מקאליב בערוץ 14 – חושפים בפני הקהל הישראלי את דמותם של מנהיגים שהקימו מתוך חורבות אושוויץ אימפריות של אמונה, תורה, רפואה וחסד.
סיפורו של האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, כפי שהובא בפרויקט "אסתיר פניי", הוא אפוס של תקומת הרוח היהודית. הרבי, שאיבד את אשתו וכל 11 ילדיו, סירב לתת לייאוש מקום בנפשו. "הנקמה הכי גדולה בהיטלר היא המשכיות הדור", מהדהד המסר המרכזי בסרט. אחד הרגעים המצמררים בתיעוד הוא עדותו של הרבי על הרגע שבו נורה בידו במהלך צעדות המוות. באותה שעה של חושך מוחלט, נדר את נדרו ההיסטורי: "אם תציל אותי, אקים בית חולים שבו יטפלו באנשים בצלם אלוהים". הבטחה זו הפכה לימים לבית החולים "לניאדו" בנתניה.
במקביל, הסרט על האדמו"ר מקאליב, רבי מנחם מנדל טאוב זצ"ל, חושף את דמותו של מי שהוגדר כ"מותג השואה" של הציבור החרדי. האדמו"ר, שעבר את זוועותיו של דוקטור מנגלה ימ"ש ונותר ללא חתימת זקן, הפך את הכאב לשליחות עולמית. "אמרתי לריבונו של עולם: אם אצא מפה, אומר שמע ישראל עם מיליוני יהודים", סיפר הרבי על הנדר שקיבל עליו בכבשני האש. בסרט מודגש כי עבורו הזיכרון לא היה טקס שנתי אלא מהות קיומית: "אין לי יום השואה, לי יש חיי שואה".
המנהיגים המשיכו את תעצומות הנפש גם בשנים שאחרי: בעוד האדמו"ר מצאנז הקים מפעלי יהלומים ותעשייה בנתניה כדי להעניק פרנסה בכבוד לניצולים, האדמו"ר מקאליב נדד בין בסיסי צה"ל ובתי ספר כדי להנחיל את זכר ששת המיליונים בקרב כל חלקי העם. שני המנהיגים אחזו בתפיסה שונה מהמקובל לגבי ה"נקמה" בנאצים; לא בדם ואש, אלא בבניית חיים חדשים מלאי תוכן יהודי. "הרגו אותנו ביחד, עכשיו אנחנו צריכים לחיות יחד", הפציר האדמו"ר מקאליב בשבועות האחרונים לחייו.
הסיקור התקשורתי החדש הזה מאפשר לצופה הישראלי להבין את שורשי עוצמתו של הציבור החרדי בימינו, שצמח מתוך שלדים מהלכים שהפכו למעצמות של עשייה. הציטוט המטלטל של האדמו"ר מצאנז באושוויץ מסכם אולי את כל הסיפור: "מזל שאני יהודי, כי אם לא הייתי 'אתה בחרתנו', הייתי נראה כמו הנאצי מהצד השני".
אולי לא מופרך לקוות, כי הדור הבא כבר יכיר את זיכרון השואה מזווית אמונית יהודית, והמסר הרווח כבר לא יהיה 'שלא נהיה נאצים', אלא ש'נהיה יהודים'.
