בשבוע האחרון ליוותה אנחה כבדה את הציבור החרדי. המראות של ההר השומם, המחסומים ושערי מירון הנעולים המונעים גישה לחצר הרשב"י, צרבו את ליבם של מי שרגילים להסתופף בצל התנא האלוקי בל"ג בעומר. את האנחה הזו הביא עימו חסיד אחד אל חדרו של האדמו"ר מזוטשקא, אך התשובה שקיבל הדהדה הרבה מעבר לכתלי החדר.
על פי הסיפור, שהובא ב'המבשר' של יום שישי האחרון, הרבי הקשיב לצערו של החסיד על הריקודים שנבזזו ועל התפילות שנבלמו, אך אז השיבו בשאלה שחדרה למעמקי הנפש: "אמור נא רב יהודי. האם לפני יומיים, כשנבצר מאיתנו לעלות וליראות בהר ה' אשר בירושלים ולהקריב את קרבן 'פסח שני', גם כך הצטערת? גם כך נאנחת? גם כך גנחת?"
האדמו"ר לא עצר שם. בקול רועד מגעגוע המשיך לשאול את החסיד המופתע האם ליבו נשבר על כך ששועלים מהלכים בהר הבית, והאם הוא חש צביטה פנימית על כל יום שעובר ללא הקרבת קורבנות התמיד והמוספים.
עוד באתר:
במעמד ההדלקה שנערך בעיר בני ברק, שיתף האדמו"ר את הקהל בתובנה המחייבת שעולה מתוך המציאות המורכבת של השנים האחרונות במירון. הרבי תהה בקול האם העובדה שכבר שבע שנים – מאז האסון הנורא ועד גזירות המלחמה הנוכחית – אין הילולא כסדרה, אינה מהווה מסר ברור מהשמיים. "מי יודע אם לא זה מה שמנסים לרמוז לנו משמים", עורר האדמו"ר את הקהל, "אולי מן השמים רוצים לעורר אותנו על גלות השכינה? רוצים לעורר אותנו לכסוף ולהתגעגע, לגנוח ולבכות על עֲנוּתָהּ של עיר האלוקים המושפלת עד שאול תחתיה?!"
דבריו של האדמו"ר מבקשים להפוך את הכאב המוחשי על מירון למנוף של צמיחה רוחנית וגעגוע לירושלים הבנויה. המסר הוא ברור: אם אנחנו מסוגלים להרגיש חסרון כה עמוק על היעדרותנו מהר מירון למשך יום אחד בשנה, עלינו לבחון את עצמנו – האם אותו רגש קיים בנו גם כלפי בית המקדש ועבודת הקורבנות החסרה לנו מדי יום ביומו.
זוהי זווית ראייה שונה לחלוטין על "גזירת מירון" – לא רק כאירוע בטחוני או מנהלי, אלא כקריאת השכמה ללב היהודי להתעורר לגעגוע האמיתי והשורשי ביותר של העם כולו לשכינה השרויה בגלות.
