מומחה הכשרות הרב יוחנן רייכמן בחשיפת סיפור שערורייתי נוסף בעולם הכשרות.
וכך מספר הרב אליעזר יודקובסקי שליט״א: ר’ אליהו שאג היה מוכר כאדם מהסוג הנדיר כזה שנכנס למקומות שאחרים חוששים מהם, אבל יוצא מהם בשקט. לא מחפש כותרות, לא מחפש להאשים. להפך בזכות האופי הרגוע שלו, מנהלי מפעלים היו פותחים בפניו דלתות בלי חשש. “הוא יבדוק, ישאל, אבל לא יעשה רעש,” היו אומרים לעצמם.
יום אחד הוא הגיע למפעל סלטים גדול בדרום הארץ. ריח החומוס הטרי מילא את האוויר, מכונות זמזמו בקצב אחיד, והכול נראה מתוקתק להפליא. המשגיח המקומי קיבל אותו בחיוך בטוח, כזה של מי שכבר ראה הכול.
עוד באתר:
“רוצה לראות איך אנחנו מעשרים?” שאל.
ר’ אליהו הנהן בשקט.
הם התקדמו לעבר קו הייצור. גרגרי החומוס נעו על מסוע רחב, מתגלגלים כמו נהר צהבהב. לפתע, פה ושם, קפצו גרגרים החוצה המכונה זיהתה אותם והעיפה אותם הצידה.
“זה,” הסביר המשגיח בגאווה, “המקולקלים. לפי משקל. הכול אוטומטי.”
הוא המשיך:
“נניח שיש היום מאה טון חומוס. אני מחכה שהסילו הזה,” הצביע על מיכל בצד, “יתמלא בערך בטון וחצי. שיהיה בשפע. מזה אני מפריש תרומות ומעשרות. אין בעיות.”
ר’ אליהו שתק. הוא הביט במסוע, אחר כך בסילו, ושוב במסוע. משהו קטן כמעט בלתי נראה הטריד אותו. לא משהו שאדם רגיל היה שם לב אליו. אבל הוא לא היה אדם רגיל.
בלי לומר מילה, הוא ניגש לסילו, לקח כלי גדול, ומילא ממנו חומר. הפועלים הביטו בו בסקרנות. הוא הניח את הכלי על הרצפה, כרע על ברכיו והתחיל לברור.
דקה עברה.
עוד דקה.
המשגיח כבר איבד מעט מהביטחון.
“מה אתה מחפש בדיוק?” שאל.
ר’ אליהו לא ענה. ידיו נעו בשקט, מפרידות, ממיינות.
ואז התמונה התחילה להתבהר.
רוב מה שהיה בתוך הכלי לא היה חומוס בכלל.
אבנים קטנות.
חול.
שאריות זרות שהמכונה סילקה יחד עם הגרגרים הפגומים.
החומוס עצמו זה שאמור היה לשמש להפרשת תרומות ומעשרות היה רק מיעוט קטן מכל התערובת.
ר’ אליהו הרים מבט. לא היה בו כעס, רק עצב שקט. כזה שלא צריך מילים.
המשגיח החוויר.
“אבל… המכונה…” הוא מלמל.
ר’ אליהו ניער קלות את ראשו.
“המכונה עושה את שלה,” אמר לבסוף, בקול רגוע. “אבל אנחנו צריכים לדעת מה אנחנו לוקחים ממנה.”
השתררה דממה כבדה בין רעש המכונות.
באותו רגע, בתוך מפעל עמוס ורועש, התגלה דבר שאיש לא שם לב אליו שנים לא בגלל רשלנות מכוונת, אלא בגלל הנחה פשוטה שלא נבדקה עד הסוף.
והסיפור הזה, כך התברר אחר כך, לא היה רגע חד-פעמי.
במשך עשרים שנה, עשרים שנה של ייצור אינסופי, של קופסאות חומוס שנשלחו לכל רחבי הארץ, לא היה שיעור מספק לתרומות ומעשרות באחד ממפעלי החומוס הגדולים.
לא בגלל חוסר רצון.
לא בגלל זלזול.
אלא בגלל פרט קטן, שדרש רק אדם אחד שיעצור, יתכופף, ויברור באמת.
ומאז, בכל פעם שמישהו במפעלים היה אומר “זה בסדר, כבר בדקנו,” היה מי שנזכר באיש השקט ההוא, שידע שלפעמים, דווקא במקום שבו הכול נראה תקין שם צריך להסתכל הכי מקרוב.
להצטרפות לקבוצת ״כשרות״ – מידע ועדכונים מהרב רייכמן.
