לרגל חג השבועות הבעל״ט מומחה הכשרות הנודע הרב יוחנן רייכמן מעלה על נס הפולמוס הסוער אודות כשרות גבינת הריקוטה לבני עדות המזרח הנוהגים לאור פסיקת מרן הבית יוסף.
ומקדים כבוד הרב בתובנה כשרותית אקטואלית ומרתקת, כתב הרמ״א: ונוהגין בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות. וכן נוהגין בכל תפוצות ישראל.
רבים הטעמים למנהג זה, ואחד מהם הוא דמבואר במדרש (שמ"ר כח, א) דכשעלה משה למרום לקבל את התורה אמרו מלאכי השרת להקב״ה 'תנה הודך על השמים' (תהלים ח, ב), והשיב להם, הלוא אתם אכלתם בשר בחלב אצל אברהם אבינו ע"ה, שנאמר ויקח חמאה וחלב ובן הבקר.
עוד באתר:
ולכן אנו אוכלים בחג השבועות חלב ואחר כך בשר ומקפידים על ציווי הבורא לא לאכלם יחד להוכיח בכך שאנו ראויים לקבלת התורה ולא המלאכים.
נמצא שבזכות השמירה על הכשרות זכינו לקבל את התורה ולהיות לו לעם.
ובמלחמתה של תורה מסביר הרב רייכמן בטוב טעם ודעת את המתרחש בעין הסערה וכך כותב הרב דוב לנדא מרבני ועדת מהדרין תנובה:
במפעלים שונים בארץ ובעולם מקובל לאסוף את המים המופרשים בעת עשיית הגבינות, ולהפיק מהם אבקת חלבוני מי גבינה ואבקת לקטוז שהוא סוכר החלב. חלבוני מי גבינה אלו מגיעים למוצרי מזון שונים – תחליפי חלב תינוקות, שוקולד, גלידות, לפתנים, יי"ש, תרופות וויטמינים, ועוד.
ברור שתוצרת של מימי חלב אסורה על בני עדות המזרח. כפסק מן הבית יוסף וכדעת הכף החיים, משום איסור אבר מן החי היות ואינם חלב.
הגעתי למסקנה זו לאחר שביקרתי מקרוב באחד המפעלים המייצר לקטוז וחלבונים ממי גבינה, ושם נאמר לי שאי אפשר להוציא מתוך אותם המים שום חריץ של גבינה ושהמרכיבים המופרדים אינם חלב ממילא דינם כמימי חלב ולא כמי חלב והמוצרים המופקים מהם יהיו אסורים על בני עדות המזרח.
הסבר מתומצת: בשו"ע יו"ד (סי' פ"א סעיף ה') כתב: מי רגלי בהמה וחיה הטהורים וחלב ומי חלב שלהן – מותר, וה"ה למימי חלב שלהן, ויש מי שאוסר בזה. וכתב הרמ"א והמנהג כסברא הראשונה.
ומבאר כך: מי חלב היינו המים הראשונים הנשארים אחר שהעמידו את החלב
והוציאו המאכל ממנו – מותרים כמו חלב. ומי חלב אלו מבשלים אותם אח"כ ואז מתקבץ שאריות המאכל וצף למעלה, ולמטה נשארים כמו מים צלולים והם הנקראים מימי חלב ויש מתירין אותן המים ג"כ כמו חלב עצמו ויש אוסרין דמשום שהם צלולים ואינם בכלל היתר החלב, והואיל ובאים ממצוי גוף הבהמה הם גרועים יותר ממי רגלים ואסורים לפי דעות מסויימות בראשונים.
לכן ברור שתוצרת של מימי חלב אסורה על בני עדות המזרח.
וכן פסק הכף החיים, שהבין כוונתו של הבית יוסף לפסוק לאיסור במקרה זה וכפי שהעלה בשו"ת יביע אומר ח"ו יו"ד סי' ה' אות ב' שכן כתב בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' צ"ז) ועוד פוסקים.
הסערה מתעצמת:
והנה לפניכם תגובת הרב מרדכי זילבר בנידון: קראתי במלוא העיון את מאמרו של ידידי הרה"ג רבי דוב לנדאו שליט"א בנידון, ובהיות ויש לי דברים אחדים בנושא זה, אמרתי כי מן הצורך להעמיד דברים על דיוקם.
בשו"ע יו"ד סי' פ"א הובא דעת רבי אליעזר ממיץ המובא בטור כיש מי שאוסר מי חלב, ודעת הראשונים והאחרונים שאין הכוונה לנסיובי דחלבא דהיינו המים הנשארים לאחר עשיית הגבינה אלא שהכוונה שלאחר שמוציאים הגבינה מבשלים החלב והאוכל צף מלמעלה ולא נשאר אלא מים בעלמא זהו הנקרא מי חלב (לשון הטור סי' פ"ז), ובלשון האחרונים מימי חלב. וכן כתב המחבר מימי חלב (סי' פ"א סעיף ה') עיי"ש בט"ז ובש"ך ובפמ"ג, ומלשון הטור אינו משמע שעושים מהנסיובא דוקא גבינה אלא מקבצים האוכל מהמים. ובפירוש הרב בעל "כף החיים" פסק שלדעת הפוסקים גאוני ספרד, יש להחמיר בכך לכתחילה.
והנה כיום נשארים במי הגבינה סוכר החלב (לקטוז) חלבונים מינרלים ויטמינים ושאריות שומן ומלחים. במחלבות קטנות בארץ ובחו"ל אף במחלבות גדולות מבשלים את המי גבינה ומייצרים ממנה גבינה בשם "ריקוטה" בעלת טעם מיוחד (היא קצת מתוקה מאחר והיא סופגת במהלך.
הייצור חלק מהלקטוזה הנמצאת במי הגבינה). מי גבינה אלו לא עברו שום בישול, לפני שנשלחים להפקת הלקטוזה והחלבונים ע"י סינון. ופשוט שמי גבינה אלו שם נסיובא דחלבא עליהם, ואם יבשלו בם בשר יהיה איסור מדאורייתא כנפסק בסימן פ"ז.
אלא שהרה"ג ר' דוב לנדאו שליט"א שמע מהטכנולוגים שאי אפשר להוציא ממי הגבינה הללו שום דבר ע"י בישול רק ע"י הסינון, ולכן הסיק, שדינם כדין מימי חלב. אבל יש לחלוק על כך, דבמחלבות אחרות, כן עושים מזה גבינה.
ועוד דסוף כל סוף מים אלו לא עברו בישול, וכי לשיטתו מותר על סמך סברתו לבשל מדאורייתא בשר במים אלו? פשיטא שלא, שהרי הם לא עברו שום בישול, ובפשטות שניתן לעשות מהם "כותח הבבלי", שמזה מוכיחים הראשונים שמי נסיובא דחלבא דינם כחלב.
למעשה, דיברתי בנידון עם המדען הראשי של תנובה – מר זאב פייקובסקי, העובד בתנובה שנים רבות, ושאלתיו האם ניתן לעשות ממי גבינה אלו גבינת ריקוטה וענה לי שבהחלט ניתן לעשות גבינה ממי הגבינה הללו. אמנם ממי הגבינה של גבינות רכות, ניתן לעשות רק חלבונים כי הרכב החלבונים לא יכול להתגבש לגבינה, אבל בהחלט מתקבצים חלקי חלבונים ולקטוזה בזמן הבישול.
וממילא כל טענותיו של הרב דוב לנדאו שליט"א – על סמך שיחה עם טכנולוגים בטעות יסודן, כי מי גבינה אלו, הינם ללא פקפוק הנסיובא דחלבא שמוזכר בפוסקים שמותרים לכתחילה ובודאי יכולים להשתמש בהם גם אחינו בנ״י ההולכים לאור פסקי גאוני ספרד, ללא שום פקפוק.
וכאן משיב מלחמה שערה הגאון הרב לנדאו שליט״א: קראתי את תגובתו של הרב יוסף מרדכי זילבר שליט"א, שדיבר עם טכנולוג ראשי של תנובה שאמר לו שאפשר כן להוציא גבינת ריקוטה מאותם מים.
את דברי ביססתי גם אני לאחר שיחה עם טכנולוג מתנובה, הממונה על מפעל זה של מי החלב, ולא שהבנתי כך בלבד, אלא שנאמר לי מפורשות, שאי אפשר בשום אופן להוציא אף חריץ אחד של גבינה מאותם מים.
וביקשתי פעם נוספת מאחד ממשגיחי הכשרות בתנובה לברר את הדבר ואכן תשובתו הייתה תואמת למידע שבידי.
אם אכן יש ויכוח בין טכנולוגים בנושא זה, אין לי הכלים להתערב בנושא זה ועל רבני עדות המזרח להכריע בנושא.
ומוסיף, נפגשתי עם הרב זילבר ביום ג' י״ט אלול תשס״ב והוא אמר לי שאף שממי גבינה ניתן בדרך כלל להכין גבינת ריקוטה וכדברי המדען הראשי של תנובה, אבל מים אלה עוברים לפני תהליך הפקת החלבונים והלקטוז סינון ולאחר סינון זה שוב אי אפשר להוציא מהם גבינה, אלא שלדעתו מאחר
ועדיין אפשר להוציא מאותם מים מוצרים שונים אין על זה דין מימי חלב. תשובתי הייתה שאותם מים היו בזמן התלמוד ובזמן הראשונים ובכל זאת אסרו זאת.
חרב על הבדים מצטרף הרב ויטמן רבה של תנובה ותגובתו לא מאחרת להצית אש בציון ההלכה וכותב כך: ההנחה שמניח הרב דוב לנדאו שליט"א היא, שאם לא ניתן להפיק ממי הגבינה המשמשים לייצור לקטוז וחלבוני מי גבינה חריצי גבינה, הרי שדינם כמו מימי חלב שהם המים הנשארים לאחר ייצור גבינה ממי הגבינה הראשונים.
גבינת הריקוטה המיוצרת ממי הגבינה בתהליך החמצה ובישול של מי הגבינה, מורכבת מהחלבונים שנותרים במי הגבינה ממעט השומן שנותר ומהלקטוז. הסינון שנעשה במחלבה נועד לסלק שאריות של הגבינה המקורית שנשארו בתוך מי הגבינה ושאריות אלו אינן חלק מהרכיבים הנחוצים לתהליך יצירת גבינת הריקוטה.
הדבר היחיד שמוציאים שבמהלך ייצור גבינת הריקוטה הופך להיות חלק מהגבינה הוא השומן שנותר במי הגבינה. המשמעות היא שאם ייצרו כעת מהמים ריקוטה היא תהיה ריקוטה דלת שומן או חסרת שומן. ובכל אופן ברור, שהרכיבים העיקריים מהם מייצרים את גבינת הריקוטה – החלבונים והלקטוז נשארים במי הגבינה והם הם החומרים אותם מפיק המפעל ממי הגבינה ושמיועדים לכל רשימת מוצרי המזון שנמנו בפתח מאמרו של הרב לנדאו.
אשר על כן פשיטא שהמים מהם מייצרים את מוצרי מפעל מי הגבינה – נחשבים למי חלב ולא למימי חלב והם מותרים לכל הדעות ולכל העדות ודין הלקטוז והחלבונים הללו כדין החלב או כדין מי החלב. כל השאלה היא רק לגבי המים הנותרים אחר הוצאת החלבונים והלקטוז, שהם בדרך כלל מים טהורים ללא כל רכיבי חלב.
כמו״כ היה מקום לדון בכשרות הלקטוז מכיוון שהוא מופק מהמים שנותרו אחרי הוצאת חלבוני מי הגבינה ואז המים באמת במצב שכבר לא ניתן להפיק מהם גבינה. לשיטת הרב לנדאו יש מקום לאוסרם לפוסקים לפי דעת השו״ע. אלא שמלבד שכבר חלקו עליו גדולי פוסקי הספרדים,
שלדעתם אין לחוש לדעת הי"א בשו"ע – יש לומר שבשום מקום לא נאמר שברגע שלא ניתן להפיק גבינה המים נחשבים למימי חלב שלדעת הי"א בשו"ע יש מקום לאוסרם.
מה שמסתבר הוא, שכל עוד במים יש רכיבי חלב הם נחשבים למי חלב ורק אחרי שהוציאו מהם את כל רכיבי החלב הם הופכים להיות מים צלולים שלגביהם יש מקום לדון ולשאול אם יש בהם חשש איסור אבר מן החי. ומדייק מדברי הרא"ש שהוא מקור לאיסור זה, שמדבר על מי חלב שהוציאו מהם את "כל האוכל – דאחר שעשו הגבינה מבשלין החלב (מי הגבינה) והאוכל צף למעלה, ולא נשאר בו אלא מים בעלמא". ומכיון שהלקטוז הינו מרכיב חשוב ומרכזי
ביותר בהרכב החלב וכשליש מהחומר התזונתי בחלב הוא הלקטוז (יותר מאשר שומן וחלבונים) יוצא שכל עוד לא הוציאו את הלקטוז ממי החלב הם עדיין בגדר חלב שהרי מרכיב חשוב ומרכזי בחלב נותר בהם עדיין ורק אחרי הוצאתו יש מקום לדון במעמד המים מבחינה הלכתית.
ובעניותי מוסיף הרב רייכמן מומחה הכשרות אנקדוטה מעניינת, כתוצאה מדיון זה.
אם נשפך חלב לתבשיל עוף ואין שישים לבטלו מותר לדברי מרן להוסיף עד שישים ולבטלו משום שהוא איסור מדרבנן, אבל אם מימי החלב נשפכו לסיר הנ״ל אסור יהיה לבטלו משום שאיסורו מן התורה, אבר מן החי.
בעיית כשרות נוספת בה מתמודדים גופי הכשרות בעולם מגלה לנו מומחה הכשרות בצורה מקצועית ומעניינת.
מאה וחמישים בליון ק״ג מוצרים ייצרה בשנה האחרונה תעשיית הענק של מוצרי מי הגבינה, תעשייה זו מטרידה פעם אחר פעם את ועדות הכשרות בתחומים רבים בתעשיית המזון והתרופות נפגשים במוצרי מי הגבינה
ואף אלכוהול מי גבינה נהפך נפוץ בעולם עקב העלייה המטאורית של מחירי הדגנים והסוכר.
בעיות הכשרות הם:
א. מי הגבינה עצמם.
ב. בעיות של חלב עכו״ם
ג. הגדרת המוצר כחלבי.
כאמור הקטגוריות המרכזיות שבהם משתמשים בעולם של ימינו במי גבינה הם במוצרי מאפייה לחמים ביסקויטים ועוגות ממתקים סוכריות שוקולדים וגלידות, יוגורטים, מוצרי בשר ודגים, בפורמולות של תזונת תינוקות, במוצרים דיאטטיים ולבסוף חלק חשוב הולך למוצרי הפארמה כטבליות ותרופות.
ולאחרונה תופס תאוצה גם ייצור אלכוהול מתסיסת הלקטוז שבמי הגבינה זאת עקב עליית מחירי הדגנים והסוכר.
עשיית האלכוהול ממי גבינה אינה חדשה, ידוע שבאירלנד למשל ישנה בעייה של אלכוהול ממי גבינה בוויסקי שלהם והדבר פורסם בעדכוני הכשרות של רבני אירופה,
כאשר לפסיקה הקיימת בנושא ידועה דעתו של בעל הציץ אליעזר (ח״ה סימן י״ב) שרצה להתיר שתיית אלכוהול מחלב ממש וק״ו למי חלב בסעודת בשר, וכך הוא כותב: נלפענ״ד שיש מקום להתיר בסעודת בשר שתית הקוניאק הנעשה מחלב ונשתנה מראיתו וטעמו לגמרי מטעם החלב.
לעומת זאת בשו״ת מנחת יצחק כותב: בענין אלכוהול הבא ממי גבינה שאסור לפחות מדרבנן לבשל ולאכול עם בשר דזיעה של משקה הוא כמשקה עצמו.
בעקבות כך עלתה השאלה על שולחן מלכים מלכי רבנן, האם אפשר להקל בנטילת כדורי תרופות לקטוז, לגבי דין חלב עכו"ם, ולגבי דין המתנה לאחר אכילת בשר.
הגרי"ש אלישיב זצ"ל כתב: לקטוז סוכר החלב שבדרך כלל מפיקים אותו ממי חלב (קום) שהם המים המופרשים לאחר הגיבון אינו אסור מחמת חלב עכו"ם משתי סיבות.
א. היות ולאחר ערבובו בחומר שבטבליות נפסל הוא מאכילת אדם, ואפילו ממאכל כלב.
ב. מכיון שהלקטוז עשוי ממי גבינה אין בו איסור של חלב עכו"ם
ויש להקל בטבליות של לקטוז אף הבא מעכו"ם לצורך חולה מחמת שנשתנה.
וכן נטילת תרופה זו לאחר אכילת בשר. וכן התיר השבט הלוי לבלוע כדורי תרופות שיש בהם סוכר חלבי, לאחר אכילת בשר, מחמת כמה צירופים, ובעיקר, שכבר נתבטל שם חלב ממנו מן התורה על ידי התהליך ואינו דומה לאבקת חלב, ששם עדיין החלב קיים כמות שהוא רק שהוא בצורה של אבקה.
הרב רייכמן מביא הוספה לדברים אלו: בספר שולחן הלוי של הרה"ג ר' ישראל בעלסקי זצ"ל, ראש השגחת הOU בארה"ב, פרק כ"ב אות ג' כתוב – שאלה: בענין אתינול (Ethanol), והוא חומר אלכוהולי, שנעשה ממימי חלב (נסיובי דחלבא) הנקרא לקטוז, אחרי שחימצו אותו על ידי חומר שאורי, האם דינו כחלבי.
תשובה: כל דבר חמוץ הנעשה מחלב הוא חלבי לכל דבר, וכן דבר חמוץ הנעשה מבשר הרי הוא בשרי, עד שיסרח ולא יהא ראוי לאכילה כלל.
וברור שאלכוהול הבא מנסיובי דחלבא, ראוי עדיין למאכל ולא פקע ממנו שם חלב בשום פנים שבעולם, עכ"ל.
להצטרפות לקבוצת ״כשרות״ – מידע ועדכונים מהרב רייכמן.
