בעוצמה יהודית נכנסו השבוע רשמית לקמפיין הבחירות, היה זה כשהמפלגות החרדיות החליטו להחרים את ההצבעות במליאה. למרות שידע שאין לקואליציה רוב, בן גביר התעקש להעלות להצבעה את חוק הדגל הפופולרי שלו – איסור על הצלב האדום לבקר מחבלי נוחבה בבתי הכלא. התוצאה הייתה ידועה מראש: בהיעדר החרדים, החוק נפל מול התנגדות האופוזיציה.
על פניו, הקרקע הייתה מוכנה למתקפה. בן גביר לא בזבז רגע ושיגר ציוץ עוקצני שכלל תמונת בינה מלאכותית (AI) בוטה, שבה נראה יו"ר ש"ס אריה דרעי נתמך בידי מחבלי חמאס. הנרטיב קל לעיכול, מהדהד ברשתות, ולכאורה מגובה בעובדות: דרעי, בהיעדרותו, הוא זה שהפיל חוק ימני חשוב.
השר בן גביר בכנסת | צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת.
אבל כשמגרדים את שכבת הצבע הווירטואלית מהציוץ של בן גביר, מתגלה מציאות פוליטית צינית בהרבה. הנה העובדות שהוסתרו מהבוחרים כדי לא לקלקל את הקמפיין; 1. לחוק הזה לא היה שום סיכוי ריאלי לעבור בקריאה שלישית ולהיכנס לספר החוקים של הכנסת הנוכחית. עם לוח זמנים כה צפוף וקצר, חוק שנמצא בשלבים מוקדמים פשוט לא יספיק לחצות את קו הגמר. 2. מאחורי הקלעים, הקבינט התנגד לחוק בחריפות עקב לחץ בינלאומי כבד. הדרישה המפורשת הייתה להכניס בו תיקונים משמעותיים שהיו מרוקנים אותו מתוכן לחלוטין – בדיוק כפי שקרה עם חוק עונש מוות למחבלים.
עוד באתר:
בן גביר ידע את כל זה היטב. הוא הבין שהחוק הזה הוא כלי ריק ברמה המעשית, והחליט שאם אי אפשר להביא הישג בחקיקה – לפחות אפשר לסחוט מזה רווח פוליטי. הראיה הניצחת לכך שמדובר בקמפיין בחירות מחושב ולא בזעם אידיאולוגי אותנטי נמצאת במיקוד של ההתקפה. הרי אריה דרעי לא היה היחיד שהחרים את ההצבעה. איפה משה גפני, יו"ר דגל התורה, שגם הוא התנגד לחוק והחרים את ההצבעה? ומדוע הציוץ לא הופנה נגד יו"ר האופוזיציה והח"כים שהצביעו בפועל נגד החוק?
התשובה פשוטה: גפני והאופוזיציה הם לא מאגר הקולות של "עוצמה יהודית". בן גביר לוטש עיניים לקהל היעד של ש"ס, והוא מגיע לבחירות הללו עם תיאבון מפותח. היעד האסטרטגי שלו הוא לנגוס לפחות שני מנדטים ישירות מהבייס של דרעי – צעירים ספרדים שימניים יותר מההנהגה החרדית הקלאסית. התמונה נועדה לצייר את דרעי כאיש שמאל חלש, ולמשוך את המצביעים הללו ימינה.
אולם, חרף ההפקה התקשורתית, הפירוטכניקה ברשתות וחימום המנועים המוקדם, נראה שמבחן התוצאה כרגע לא מאיר פנים לקמפיין. למרות כל הניסיונות לייצר עימותים מתוקשרים ולתפוס כותרות, בן גביר נשאר תקוע בחודש האחרון על אזור ה-8 מנדטים בסקרים ולא מצליח להמריא.
אם צריך לבחור את הפתעת השבוע במערכת הפוליטית, זו ללא ספק בני גנץ. רק לפני זמן לא רב רבים כבר הספידו אותו, העריכו שהוא בדרך לפרוש מהחיים הפוליטיים, וראו בו שחקן שאיבד את הרלוונטיות. אלא שדווקא עכשיו הוא נראה כמי שמתחיל להתרומם מחדש. החיבור עם דדי שמחי מעניק לו רוח גבית, והוא כבר החל לנגוס בכוחו של גדי איזנקוט – ולא במקרה.
סרטון הקמפיין הראשון שלו היה הרבה יותר ממסר בחירות רגיל. גנץ סימן את איזנקוט כמטרה המרכזית, כשהציג אותו לצד אחמד טיבי ובכך ניסה לערער את מעמדו בקרב מצביעי המרכז. המסר ברור: הקרב של גנץ אינו מול נפתלי בנט, אלא מול איזנקוט. הוא מבין שאת המנדטים שהוא זקוק להם לא ימצא אצל בנט, אלא אצל מצביעי המרכז שמתלבטים בין השניים.
בני גנץ וגדי איזנקוט | צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת.
חיבור עם דדי שמחי כבר מעניק לגנץ, לפי הסקרים, נקודת פתיחה של כשישה מנדטים. אם הוא ישלים עוד כמה חיבורים נכונים וימשיך בקמפיין אגרסיבי שינסה לנגוס בכוחו של איזנקוט באמצעות הטענה שהוא יסתמך על המפלגות הערביות להקמת ממשלה, הוא בהחלט יכול להגיע גם לעשרה מנדטים. אם זה יקרה, לא רק איזנקוט ייפגע. גם מפלגות ימין קטנות או יוזמות חדשות, כמו זו שמזוהה עם גלעד ארדן, עלולות להבין שאין להן מספיק מרחב פוליטי ולהעדיף לפרוש מהמרוץ.
למרבה האירוניה, אם המגמה הזו תימשך, בני גנץ עשוי למצוא את עצמו באותו מעמד שבו נמצא כיום נפתלי בנט. אם אכן מגמת ההתרסקות שלו תמשיך, ובדיוק כפי שבנט רואה את עצמו כמועמד לראשות הממשלה, למה שגנץ לא ידרוש את התפקיד?
הכותב הינו הכתב הפרלמנטרי של 'אמס'.
