קשה לחשוב על שני עולמות רחוקים יותר.
בצד אחד נמצא נער אמריקני ממנהטן, תלמיד במערכת חינוך כללית, שמנגן בגיטרה ברמה גבוהה, מתכנן עתיד בעולם המוזיקה ואוכל, כלשונו, "פפרוני בפיצה". בצד השני נמצא הרה"צ אשר ישראל ליסוער, מנהיג בית מדרש חסידי בבני ברק, מוסר שיעורים בנגלה, בחסידות ובקבלה, ומקבל יהודים שנכנסים עם קוויטלעך.
המרחק בין שתי התמונות האלה הוא סיפור חייו של מי שמוכר כאדמו"ר ממבקשי ה'.
עוד באתר:
בראיון אישי וארוך בפודקאסט היידי האמריקני "מיט מענדי", חוזר הרה"צ אל ילדותו ואל השינוי שהחל, לדבריו, כמעט בלי שמישהו סביבו התכוון לכך. לא הייתה בבית תוכנית להפוך אותו לחרדי, בוודאי שלא לחסיד. להפך. ההתקרבות שלו לתורה הפכה בשלב מסוים למקור של מתח ממשי בינו לבין סביבתו.
ליסוער נולד וגדל בניו יורק, במשפחה מסורתית אך רחוקה מאוד מאורח החיים שבו הוא חי כיום. בשנות הנעורים החל במסע עצמאי אל עולם התורה.
בתוך המשפחה היו שורשים יהודיים עמוקים יותר מכפי שהחיים בבית שיקפו בפועל. במהלך השיחה הוא עוסק גם בשורשי משפחת אלבז ובמוצא המרוקאי במשפחה, אבל הילדות שלו עצמה הייתה אמריקנית לחלוטין. הוא למד במוסדות שלא השתייכו לעולם הישיבות, הכיר מקרוב את התרבות שסביבו והיה רחוק מאוד מן הדמות החסידית שבה יכירו אותו לימים.
והיה דבר אחד שבו הצטיין במיוחד: מוזיקה.
ליסוער מספר כי למד מוזיקה ברצינות, ניגן בגיטרה וקיבל שיעורים פרטיים. בשלב מסוים המסלול נראה כמעט מקצועי. הוא אף מזכיר את בית הספר האגדי Juilliard בהקשר ללימודי המוזיקה ואת האפשרות לבנות לעצמו עתיד בתחום. הוא מספר שגם הרוויח כסף מהנגינה והעביר שיעורים.
אבל בזמן שהמוזיקה הלכה והתפתחה, התפתח בתוכו משהו אחר. הוא החל להתעניין ביהדות.
לא מדובר, לפי תיאורו, באירוע חד פעמי שבו החליט בבת אחת לחזור בתשובה. זה היה תהליך של גילויים קטנים. עוד תפילה, עוד מושג, עוד משנה, עוד הלכה. הוא למד דברים שבבית חרדי ילד פוגש בגיל צעיר מאוד, ואצלו הם נפתחו לראשונה כנער.
בשלב מסוים כבר היה ברור לו שהוא רוצה יותר.
אחד המשפטים החזקים שהוא אומר בשיחה מגיע כשהוא מנסה להסביר מה חיפש: "איך וויל… די גשמאק אין די תורה… אין די משנה, אין הלכה, אין א שטיקל גמרא… איך וויל עס שפירן". בתרגום חופשי: "אני רוצה את הגישמאק בתורה, במשנה, בהלכה, בקטע גמרא. אני רוצה להרגיש את זה".
זו לא הייתה מבחינתו שאלה אינטלקטואלית. הוא רצה לחוות את התורה.
אלא שבבית לא כולם ראו את ההתפתחות הזאת באותה צורה.
אחד הסיפורים המשעשעים והכואבים כאחד שהוא מספר עוסק ברבי פישמן, דמות שפגש באותן שנים. בשלב מסוים הגיע אליו מסר בנוסח שכמעט נשמע כמו תלונה על נער שסטה מן הדרך: "אתה יודע מה הולך עם אשר? הוא עושה דברים נוראים".
ומה היו אותם "דברים נוראים"? "המשנה… הגמרא, הוא לומד את כל זה כל הזמן. הוא לא רוצה לראות את הטלוויזיה".
העולם התהפך: מבחינת הנער אשר, לימוד גמרא והתרחקות מהטלוויזיה היו גילוי של חיים חדשים. מנקודת מבטה של הסביבה, הילד משתנה במהירות ומתרחק מן הדרך שבה גדל.
רבי פישמן שאל אותו אז שאלה ישירה: "מה אתה רוצה להיות? מה אתה רוצה?" הרב ליסוער משחזר את תשובתו: "אני לא יודע". הוא עדיין לא ידע לאן המסלול הזה יוביל אותו. אבל הוא כבר ידע מה מושך אותו: הגמרא.
באותן שנים הוא נאלץ לנהל במקביל שני עולמות.
בחוץ נמשכו חיי הנער האמריקני. בפנים הוא התחיל לקבל על עצמו עוד ועוד. מן הראיון עולה כיצד חיפש בתי כנסת ומקומות תפילה, ניסה ללמוד כיצד מתפללים וכיצד מקיימים מצוות, ובחלק מן הדברים נאלץ לפעול בלי שהבית באמת שותף לתהליך.
גם שמירת השבת נבנתה שלב אחר שלב. בתמלול הוא מתאר בפרטי פרטים את ההתמודדויות הביתיות סביב שבת, קידוש, המטבח והמקרר, ואת הניסיון ליצור בתוך הבית מציאות שבה יוכל לשמור את מה שכבר קיבל על עצמו.
והכול התרחש בזמן שהוא עדיין נער.
לפי דבריו, סביב גיל חמש עשרה ושש עשרה כבר הגיע הרגע שבו היה עליו להכריע לאן הוא הולך. מצד אחד עמדה המוזיקה, שבה הייתה לו יכולת ממשית להתקדם. הוא מספר על לימודים מקצועיים ועל עתיד שהיה יכול להיפתח לפניו. מצד שני הייתה התורה, שהלכה ותפסה את מרכז חייו.
בסופו של דבר הוא בחר בישיבה.
"אם אתה רוצה להצליח במוזיקה", הוא משחזר את רוח הדברים שנאמרו לו, צריך ללכת עד הסוף עם המוזיקה. והוא, בפועל, הלך עד הסוף בכיוון השני.
המעבר לא היה פשוט. הוא לא הגיע לישיבה עם שנות לימוד בתלמוד תורה, עם ארמית שגורה או עם הרגלים של בחור ישיבה. אפילו דברים בסיסיים בעולם החרדי היו עבורו שפה חדשה.
אבל דווקא שם התחילה תקופה אחרת לגמרי.
ליסוער עבר בעולם הישיבות, ובמהלך השנים למד בין היתר בישיבת חמדת התורה בלייקווד אצל הגאון רבי משה פרוזנסקי, ובהמשך בישיבת חזון נחום בבני ברק בראשות הגאון רבי צבי כץ. במקביל הוא התחיל להיחשף לעולם החסידי.
בשיחה הוא חוזר שוב ושוב אל המפגש שלו עם חסידים, עם משפיעים ועם חצרות חסידיות. ויז'ניץ תופסת מקום משמעותי בזיכרונותיו מאותה תקופה. הוא מתאר כיצד ראה בחורים חסידיים ואת ההווי שלהם, כיצד הכיר את המושגים והלבוש, ואיך עולם שבעבר נראה כמעט זר התחיל להפוך לבית רוחני עבורו.
אבל גם כאן הוא לא הפך בן לילה ל"אדמו"ר". ההפך הוא הנכון. כאשר הוא מדבר על אותן שנים, ליסוער מתאר את עצמו שוב ושוב כתלמיד שמחפש רב. אדם שרוצה מישהו מעליו, מי שיורה לו דרך ויגיד לו מה נכון ומה לא.
אחת הדמויות המרכזיות בחייו הייתה האדמו"ר מלעלוב בבורו פארק, שאותו הוא רואה כרבו. הוא ציין כי הוא מקפיד שלא להרבות בדיבור על עברו בעקבות הוראה שקיבל מרבו, האדמו"ר מלעלוב אלא שהחיים לקחו אותו בהמשך לישראל.
בגיל עשרים נישא לבתו של הרב יהודה אהרן וידר מבני ברק. לאחר נישואיו המשיך בלימודיו בכולל הוראה קומרנא, ובהמשך בישיבת המקובלים "דברי שלום", שם למד אצל המקובל רבי יחזקאל בינג.
הכניסה לעולם הקבלה לא הייתה עבורו קיצור דרך או תחליף ללימוד הנגלה. להיפך. בשיחה הוא מדגיש שוב ושוב את הצורך ללמוד גמרא, הלכה ופוסקים באופן מסודר, לצד הלימוד הפנימי. גם כאשר הוא מדבר כיום על קבלה, ייחודים ועבודת החסידות, הוא מתאר אותם כחלק מעבודה ארוכה ולא כידע מיסטי שאפשר לרכוש במהירות.
ואז קרה דבר שהוא עצמו לא תכנן. בחורים התחילו להתקרב אליו.
ראשית המפעל כניסיון לסייע לבחורים שהתקשו במסגרות ולמנוע מהם להידרדר לרחוב. הרקע החריג של ליסוער עצמו אפשר לו להבין בחורים שמרגישים שאינם משתלבים במערכת הרגילה.
בשיחה הוא מתאר את זה באופן פחות מוסדי ויותר אישי: חבורה של בחורים, שיחות, חיזוק, נגינה, שבתות. עוד אחד הגיע ועוד אחד. הוא לא ראה בעצמו רבי, אלא יהודי שמנסה לעזור.
"בחורים" ו"חבורה" הן מילים שחוזרות שוב ושוב בתיאור שלו. הוא מספר על ישיבה משותפת, שירה, נגינה בגיטרה ודיבור עם צעירים במקום שבו הם נמצאים. מבחינתו, דווקא העבר שלו הפך לכלי.
מי שבעצמו לא גדל במערכת חרדית אינו נבהל מבחור שמגיע מבחוץ. מי שיודע איך נראה עולם בלי בית מדרש אינו ממהר למחוק נער שנמצא רחוק ממנו. מי שבעצמו נאלץ להילחם כדי לטעום גמרא, מבין את ערכו של צעד קטן.
אבל בשלב מסוים החבורה הפכה למשהו גדול יותר. וכאן מגיע אחד הפרקים המפתיעים בסיפור.
ליסוער מתאר כיצד רבנים ודמויות תורניות החלו לומר לו שהמצב שנוצר מחייב אותו לקבל אחריות. הוא עצמו המשיך לחפש את הרב שמעליו. בשיחה הוא מדבר במפורש על הצורך שלו ב"רב" וב"משפיע", ועל כך שלא ראה את עצמו באופן טבעי בתפקיד של רבי.
אלא שהטענה שהופנתה אליו הייתה פשוטה: אם בחורים ויהודים כבר מגיעים אליך, שואלים, מתחזקים ונשענים עליך, אי אפשר להעמיד פנים שאין כאן תפקיד.
גם שנים לאחר מכן הוא מתקשה לתאר את עצמו במונחים המקובלים של אדמו"רות. בחלק אחר של השיחה הוא מסביר כי מבחינתו זה "תפקיד", משהו שאדם קיבל "מן השמים", ולא מעמד שבחר לעצמו.
וכך נולד בהדרגה "מבקשי השם".
כבר ב-2019, כאשר היה בן 24 בלבד, תיאר מגזין Ami את המחזה יוצא הדופן: בעל תשובה צעיר שמנהל בית מדרש בבני ברק, עורך טישים ומקבל קוויטלעך. כתב המגזין סיפר כי בתחילה חשב שמדובר בבדיחה כששמע שחבר צעיר של אחיו "נהיה רבי", עד שהגיע בעצמו לבית המדרש ברחוב קהילות יעקב 63.
דווקא נושא הקוויטלעך עולה בראיון כעת בצורה מעניינת. ליסוער אינו מנסה להציג זאת כמשהו טבעי. להפך, מן השיחה ניכר עד כמה מוזרה עבורו עצם המחשבה על המרחק שעבר. הוא מדבר על כך שבסופו של דבר אנשים אכן התחילו להיכנס עם קוויטלעך, אבל מתאר זאת כ"עבודה" וכאחריות ולא כאטרקציה של אדמו"רות.
וזו אולי הנקודה שמחברת את כל השיחה. אפשר להתמקד בסיפור החיצוני ולהשתאות: ילד ממנהטן, בית שאינו חרדי, בית ספר כללי, פיצה עם פפרוני, גיטרה ועתיד מוזיקלי; אחר כך תפילין, שבת וגמרא בסתר; ישיבה; חסידות; קבלה; בני ברק; טיש; קוויטל.
אבל ליסוער עצמו חוזר שוב ושוב לנקודה אחרת. הוא אינו מספר את חייו כדי לומר שכל נער צריך להפוך לאדמו"ר. הוא מספר אותם כדי לומר שאדם אינו כבול לנקודת הפתיחה שלו.
"מה אתה רוצה להיות?" שאל אותו רבי פישמן כשהיה נער. אז הוא ענה: "אני לא יודע". שלושה עשורים של חיים עדיין לא עברו עליו באותה עת, והוא באמת לא יכול היה לדעת. הוא רק ידע דבר אחד: הוא רוצה להרגיש את התורה.
במבט לאחור, כל מה שבא אחר כך התחיל שם.
