כשהייתי בן שנתיים הרב גפני נכנס לכנסת, עכשיו לקחו לו את הכיסא, וזה גרם לי לשאול מי אני בלי הכיסא שלי
כשהייתי בן שנתיים הרב משה גפני נכנס לכנסת, כמעט כל החיים שאני מכיר הוא שם, השבוע התפרסם כי הרב גפני והרב אורי מקלב לא ימשיכו לכנסת הבאה,
אני לא מכיר אותם באופן אישי, מלבד כמה פעמים שבהן זכיתי להיעזר בהם ובלב הגדול שלהם, בלי שאפילו הכירו אותי באמת, אין לי מושג מה עובר עליהם עכשיו, ואני בוודאי לא מתיימר לדעת מה הם מרגישים או להיכנס לשאלות שמאחורי ההחלטה, אבל כשקראתי את הידיעה הזאת, משהו בה תפס אותי חזק,
לא בגלל הפוליטיקה, בגלל הכיסא,
כי כשאדם יושב על כיסא שנה, חמש שנים, עשר שנים, שלושים שנה, הכיסא כבר מזמן לא רק נותן לו מקום לשבת עליו, הוא נותן לו תפקיד, מעמד, אנשים שמכירים אותו, טלפונים שמגיעים, דלתות שנפתחות, תחושת שליחות, מקום בעולם, ולאט לאט, כמעט בלי לשים לב, משהו מתחיל להתערבב, כבר לא לגמרי ברור איפה נגמר הכיסא ואיפה מתחיל האדם שיושב עליו,
המחשבה הזאת החזירה אותי אליי,
כשהזהות שלי הייתה תלויה וישבה אצל אנשים אחרים,
בתור בחור הייתי תלוי מאוד בחברים שלי, לא רק במובן שרציתי שיאהבו אותי, הרבה יותר עמוק מזה, הזהות שלי ישבה שם, מי אני, כמה אני שווה, האם אני מעניין, האם אני רצוי, האם יש לי מקום, הכול עבר דרך העיניים שלהם,
אם הבחורים סביבי רצו אותי, הרגשתי שאני מישהו, אם הרגשתי דחוי, משהו בתוכי התערער, לא רק מצב הרוח שלי נפגע, גם התשובה לשאלה מי אני פתאום נעשתה פחות ברורה
עוד באתר:
בהמשך החיים זה לבש צורות אחרות, רב קהילה, מעמד, אנשים שמכירים אותי, מקומות שבהם אני משפיע, במות שאני עומד עליהן, עשייה שאני יוצר, וכל אחד מהדברים האלה יכול להיות נפלא,
הבעיה מתחילה כשהדבר שאני עושה הופך ל'מי שאני'
כי אז אני כבר לא רק רוצה שהקהילה תעריך אותי, אני צריך אותה כדי לדעת מי אני, אני כבר לא רק שמח שאנשים מקשיבים לי, אני זקוק למבט שלהם כדי להרגיש קיים, אני כבר לא רק יושב על הכיסא, אני מתחיל להיות הכיסא,
ואז מישהו מזיז את הכיסא
וכאן החיים לפעמים עושים לנו דבר מפחיד, הם מזיזים אותו,
לפעמים זו עבודה שמסתיימת, לפעמים מעמד בקהילה שמשתנה, לפעמים עסק שנופל, לפעמים קשר שנגמר, לפעמים הילדים שכבר לא צריכים אותנו כמו פעם, לפעמים קבוצה חברתית שכבר לא נותנת לנו את המקום שהתרגלנו לקבל ממנה,
ופתאום אתה עומד
בלי הדבר שבמשך שנים עזר לך להסביר לעולם, ובעיקר לעצמך, מי אתה,
ואז עולה שאלה הרבה יותר עמוקה מהשאלה כמה אני שווה,
מי אני,
מי אני כשאף אחד לא מוחא כפיים, מי אני כשהטלפון פחות מצלצל, מי אני כשאני כבר לא האיש בתפקיד ההוא, מי אני כשהקהילה לא מחזיקה עבורי את הזהות שלי, מי אני כשהחברים לא מאשרים לי שאני רצוי, מי אני כשאני עומד בלי הכיסא
לגלות את האדם שהיה שם כל הזמן,
בשנים האחרונות אני מגלה משהו שהלוואי והייתי מבין הרבה קודם,
אני יכול לאהוב כיסאות, אני יכול לרצות להצליח, להשפיע, להגיע לעוד אנשים, ליצור, להוביל, להיות מוכר ומוערך, אין שום צורך לברוח מכל זה כדי להיות אדם מובחן,
אבל יש הבדל עצום בין לשבת על כיסא לבין לבנות עליו את הזהות שלי,
כי היכולת שלי ליצור לא נמצאת בבמה, היא נמצאת בי, היכולת שלי לגעת באנשים לא נמצאת בקהילה שמעריכה אותי, היא נמצאת בי, הסקרנות שלי, האומץ שלי, הרגישות שלי, היכולת שלי לחשוב אחרת, לא נולדו ביום שבו מישהו נתן לי מקום, ולכן הם גם לא נעלמים ביום שבו מישהו מחליט שהמקום הזה כבר לא שלי,
וככל שאני מגלה את זה, קורה משהו מעניין
אני לא נהיה פחות שאפתן, אני נהיה יותר חופשי,
אני יכול לרצות את הכיסא בלי להזדקק לו כדי לדעת מי אני,
אז מי אתה בלי הכיסא שלך
אולי דווקא בימים שבהם הכיסא שלנו יציב, כדאי לשאול את השאלה הזאת
אם מחר אני כבר לא אהיה בתפקיד הזה, אם הקהילה תפסיק להתפעל, אם החברים לא יצטרכו אותי, אם הילדים יגדלו, אם העסק ישתנה, אם התואר ייעלם מהדלת, אם מישהו אחר יקבל את המקום שהיה שלי, מי יישאר כאן,
לא כמה אני שווה,
מי אני,
הידיעה על הרב גפני והרב מקלב לא סיפרה לי מה עובר עליהם, אין לי מושג, והיא גם לא נתנה לי תשובה על פוליטיקה,
היא פשוט הזכירה לי שיעור שאני לומד כבר שנים
כיסאות הם דבר נפלא, אפשר לפעול מהם, להשפיע מהם, לעשות מהם הרבה טוב, ואני מאחל לעצמי עוד הרבה כיסאות טובים בחיים,
רק דבר אחד אני לא רוצה לבקש מהם יותר, שיגידו לי מי אני,
כי יום אחד כולנו קמים מהכיסא, והשאלה הגדולה היא לא איזה כיסא היה לנו
השאלה היא מי האדם שקם ממנו,
