סימן אחד הוא לא סיבה לדאגה, הצטברות - כן

מאחורי היעדרויות הילד -מבית הספר,
20 פסיעות להורים, מדרגה אחר מדרגה,
"להקשיב להיעדרות - ליצור נוכחות"

המדרגה הראשונה -מהו אי-ביקור סדיר?

המדרגה השנייה – הסיבות לאי-ביקור סדיר

המדרגה השלישית - הסימנים המוקדמים לאי-ביקור סדיר

המדרגה הרביעית - תפקיד ההורים בזיהוי ובמניעה

המדרגה החמישית- תפקיד המסגרת החינוכית בזיהוי ובמניעה:

מה רואים ההורה והמורה?:
ההורה יבחין: שהילד מתקשה לקום בבוקר,
ואילו המחנך יראה: שהוא שקט בכיתה.
ההורה עשוי לשמוע: "אני לא רוצה ללכת",
בעוד המחנך יבחין: בירידה בהשתתפות או בקשר עם החברים.

המחנך רואה את הילד במקום אחר:
ההורה מכיר את הילד בבית, אך במשך שעות רבות הוא נמצא בתלמוד תורה/בבית הספר.
המחנך פוגש אותו בלמידה, בהפסקות ובקשרים החברתיים.
ההתבוננות היומיומית מאפשרת לזהות שינויים שהילד לא מספר עליהם בבית.

10 פעולות לזיהוי-ומניעה:
לפניכם עשר פעולות מעשיות: חמש לזיהוי מוקדם וחמש למניעה ולהתמודדות.

חלק א׳ - חמש פעולות לזיהוי מוקדם:
זיהוי מוקדם נועד להבחין בשינויים בהתנהגות ולברר מה עומד מאחוריהם:

1. שינויים בנוכחות:
איחורים חוזרים, היעדרויות תכופות, יציאה מוקדמת או היעדרות בימים מסוימים עשויים להעיד על קושי. חשוב לבדוק אם קיים דפוס חוזר.

2. שינויים בלמידה:
ירידה פתאומית בהישגים, חוסר ריכוז, הפסקת השתתפות בשיעורים או אי השלמת מטלות עשויים להעיד על שינוי הדורש בירור.

3. שינויים חברתיים:
התלמיד נשאר לבדו בהפסקה, מתרחק מחברים, לא משתתף בפעילויות קבוצתיות.

4. שינויים רגשיים והתנהגותיים:
עצבות, הסתגרות, עצבנות חריגה, בכי, פחד או חוסר שקט שאינם אופייניים לתלמיד עשויים להעיד על מצוקה.

5. סימני מצוקה עקיפים:
תלונות חוזרות על כאבים, בקשות ללכת הביתה, חשש מהפסקות או אמירות כמו: "אני לא רוצה לבוא לבית הספר" מחייבים התייחסות ובירור.

חשוב לזכור:
סימן בודד לא מוכיח מצוקה, אך הצטברות סימנים או שינוי מתמשך מחייבים הקשבה ובדיקה.

חלק ב׳ - חמש פעולות למניעה ולהתמודדות:
המניעה נועדה לתת מענה מוקדם לקושי, לחזק את תחושת השייכות ולמנוע את החרפת המצב:

1. לקיים שיחה אישית:
המחנך ישב עם התלמיד -(בלי להאשים)- יקשיב לו וינסה להבין מה עובר עליו.
אפשר לומר לילד: "שמתי לב שלא קל לך בזמן האחרון- איך אני יכול לעזור?".

2. להתערב בקשיים חברתיים:
אם התלמיד בודד, דוחים אותו או מחרימים אותו, המחנך יבדוק מה קורה ויפעל לעצירת הפגיעה, במקום לקוות שהבעיה תיעלם מעצמה.

3. לחזק את השייכות בכיתה:
המחנך יעזור לתלמיד להשתלב בחברת הילדים, ליצור קשרים טובים ולהשתתף בפעילויות משותפות, כדי שלא ירגיש לבד או מחוץ לקבוצה.

4. לשתף את ההורים:
המחנך יעדכן את ההורים במה שראה, יקשיב למה שהם מספרים על המצב בבית ויחשוב איתם איך לעזור לילד. במידת הצורך, יפנה ליועץ החינוכי.

5. לקבוע תוכנית מעקב:
הצוות יבדוק אם התלמיד מגיע בקביעות, משתתף בלימודים ומרגיש חלק מהחברה. אם אין שיפור, יחשבו יחד מה עוד אפשר לעשות כדי לעזור לו.

רגע מהחיים:
המחנך שם לב שאחד התלמידים נעדר הרבה בימי שני.
כשהוא מדבר איתו, הוא מגלה שקשה לו עם מורה מסוים ושהוא לא אוהב את המקצועות שלו.
המחנך מקשיב לו ומנסה למצוא דרך לעזור לו להגיע לבית הספר באופן קבוע.

לסיכום:
הזיהוי עוזר לנו להבין מה קשה לתלמיד, והמניעה עוזרת לנו לפעול בזמן. כשמקשיבים לילד, מתערבים ומשתפים פעולה, אפשר לעזור לו להמשיך ללמוד, להרגיש שייך ולהגיע לבית הספר בשמחה, כשהוא יודע שאכפת ממנו.

במדרגה הבאה נעסוק בשאלה: כיצד יוצרים שיתוף פעולה נכון בין ההורים למסגרת החינוכית?

קראו גם את המאמרים הקודמים בסדרה:
"לא רוצה ללכת": מה ההיעדרות של הילד מספרת?
למה הילד נשאר בבית? 5 סיבות מאחורי ההיעדרות
לפני שהילד מתחיל להיעדר: 8 נורות אזהרה להורים
הילד מסרב ללכת לבית הספר? 10 פעולות שכדאי להכיר

אפרים וייס
בעל ותק וניסיון של 36 שנות חינוך.
להרצאות ולייעוץ בנושאי חינוך, אפשר לפנות לדוא"ל:
[email protected]