בימים אלו, טרום חג השבועות, חוששתני שעלולה לצוץ בעיה הלכתית חמורה: האם מותר לאכול בשר?
אדי גבינה וחלב ממלאים את האוויר, צבעי הכחול והלבן שולטים, מתכונים מרהיבים, נשלפים, ושפע הצעות, ומבצעי התאבדות מגיעים מכל עבר. אלו ימי עדנה ליצרני הגבינות. כל ילד ודרדק יודעים לתת סימנים בין מסקרפונה לריקוטה ובין מוצרלה לצפתית, ממש …"חג מתן גבינה".
וכך, בתוך פסטיבל הגבינה המשמין הזה (חוץ ממתכונים על טהרת ה 5 %) יש משהו מפתיע וקצת פחות מוכר לחלקינו, ואם לא הכתר אתו חזר היום הזאטוט מהגן – ספק אם הייתי זוכרת שהחג הזה הוא בעצם "חג מתן תורה".
עוד באתר:
עומס היום ולחץ החיים (חובה בגד חדש בצבע לבן, ואם אפשר גם אבזור קל של הבית לכבוד החג) לא מותיר זמן לחשוב, לעצור, ולהבין מהי משמעות החג הזה, והאם מתן תורה רלוונטי לימינו? איפה אנחנו חשות בתורה ביום יום?
אז זהו שכן, חלקינו – הנשים – חשוב ומשמעותי מאד. גילוי נאות: השבוע כשבעלי סיים סדר נשים, התעורר בי זיכרון על אותן נשים עמלניות, שטרחו להכין לסיום החשוב הזה מיני מגדנות מעוצבים וערבים לחך, ואני, הסתפקתי בכך ששלחתי את בעלי לאירוע ובכדי שלא יגיע בידיים ריקות צרפתי את 2 הגדולים…
התחושה האדירה הזו של שייכות לתורה קיימת, ומלווה את חיי. מחד, אני מוצאת את עצמי יום יום מנסה למצוא תירוץ למה היום רצוי ומומלץ שבעלי יישאר בבית ולא ילך ללמוד (בית, ילדים) תאמינו לי שיש אינסוף סיבות נכונות, ומאידך, האושר אותו אני חשה בשעה שהוא לומד שווה אלפי זהב וכסף, השייכות שלו למאות אלפי לומדים ברחבי הארץ ובעולם מעניק גאוות יחידה שזר לא יבין.
אז נכון שהחיים עמוסים, אנו עמלים לפרנסתנו ותורה לפעמים נדחקת לקרן זווית, אך כשתפיסת העולם היא שהתורה מקור החיות ועל בסיסה מושתת החיים הכל נראה אחרת.
אין מילים בפי לתאר את השעה בה ילד מביא ציון טוב במקצועות הקודש ותעודות הצטיינות חומות. כל סיום מסכת של הילדים הופך למגה-חגיגה והבית כולו לובש אור.
סיפור אחד חקוק בזכרוני לנצח.
ביום מן הימים חזר בני משולהב עם רשימת דרישות. "אמא", הוא קרא בהתלהבות, "אנחנו חוגגים סיום מסכת! את חייבת להכין עוגה וקוגל ופופקורן ו.." חתיכת רשימה הייתה מוכנה בפיו. הלהט שלו הדביק אותי והחלטנו להפוך את הסיום לחוויה, בלילה לפני הבגדים מוכנים ליד המיטה (דבר נדיר) נדודי שינה ופרפרי התרגשות.
בבוקר, אני קמה סהרורית בלילה שלפני חלמתי את אבי ז"ל כשהוא עטוף בטלית ורוקד בהתרגשות ופניו קורנות כפני מלאך, נראה כי ההתרגשות שלנו כאן וההתעסקות בדברי תורה השפיעה שם בעולם העליון.
אני לא בן אדם מיסטי ואינני מאמינה בחזיונות אך ברור לי כשמש כי היחס שלנו לתורה וללומדיה בעולם בו הנסתר רב מן הגלוי, בעולם בו שפלים נעשו ראש, זה מעט מהטוהר שעוד נשאר וככל שנעמיק בכך וניתן כבוד ויחס ראוי לעוסקים בה השכר שלנו יהיה בזה ובבא.
חג שמח
