מרור? כורך: חני וינרוט רוצה לשאול 'למה?'

היומרה לעזור 
כמה פעמים נתבקשתי לבוא ולבקר חולים המטופלים ב"הוספיס". למי שלא מכיר – וטוב שכך – הוספיס זה מין פנסיון לאנשים שמבחינה רפואית, אין חולק על כך שהם נמצאים בסוף ימיהם. כדי "להתקבל" לשם צריך הרבה ניירת ואישורים של רופאים בכירים. בדרך הטבע,

אין יציאה החוצה. הסיכוי לצאת חי מהוספיס דומה לסיכוי לצאת צעיר מבית אבות.
רבים שואלים אותי: איך את מוצאת מילים לומר לחולה השוכב שם? אולי אני קצת נאיבית, אבל אני באמת לא מבינה את השאלה. מבחינתי, קושי הוא דבר קיים. יש מישהו שמספר לך שהוא מפחד למות, ויש מישהו שמספר לך שהוא מפחד להיכשל במבחן סוף סמסטר. שניהם צריכים עזרה. שניהם צריכים מישהו שישתתף איתם בקושי, ובשני המקרים האלו לא מובן מאליו שיש לי את היכולת להיות האדם הנכון לסייע לעומד מולי.

על השאלה "איך את מוצאת את המילים?", אני עונה בשאלה: קרה שמישהו סיפר לך שהוא לא מצליח לגמור את החודש? קרה. מצאת את המילים הנכונות (להבנתך) לומר לו? מצאת. איך מצאת? כי הייתה לך יומרה ומול מישהו שנוטה למות אין לך?
נכון, אני לא תמיד יודעת אם אני האדם הנכון לעמוד מול מישהו שנמצא בסיטואציה סופנית, אני מתפללת שכן, אבל החשש הזה צריך שיעמוד לנגד עיניי גם כשמישהו מתלונן על "קטנות" של "יום-יום".

מצווה לשאול "למה"
ודאי נתקלתן במקרים בהם יש זעזוע ציבורי לאחר טרגדיה מפורסמת: "איך יכול להיות? איך ייתכן שהוא הלך ככה בגיל 30?", "תחשבו מזה, הבנאדם הלך הבוקר לעבודה ולא חזר" (אייקון של הלם).

בואו נחשוב קצת אחרת: כיצד קורה הפלא הזה שבן אדם הולך בבוקר לעבודה וכן חוזר הביתה? כשאנחנו שומעים על טרגדיה שקרתה ונשארים רק בזעזוע, זה לא בהכרח מלמד על השתתפות בצער, על אכפתיות. לפעמים זה רק מראה עד כמה אנחנו שקועים בעצמנו ובאשליית הביטחון שטרחנו לטפח כל חיינו.

אין הרצאה בה לא נשאלתי את שאלת השאלות: "את לא שואלת את אלוקים 'למה'?". אני עונה שבגלל שאני אדם מאמין, אני שואלת למה – כי רק מי שאין לו אמונה, מקבל את העולם כמובן מאליו. אדם מאמין צריך לשאול עשרות פעמים ביום "למה?". אז אני שואלת את בורא העולם: למה זכיתי להתחתן? למה זכיתי דווקא בדובי? למה זכיתי במשפחה כל כך תומכת? למה זכיתי בגיל כה צעיר ללדת שלושה ילדים מתוקים? "למה" לא שואלים רק כשדברים לא מסתדרים. למה צריך לשאול תמיד.

חברת ילדות
חבל לעשות מהתמודדות "סוף העולם" כי באמת היא באמת חלק בלתי נפרד מן העולם. סיפרה לי חברה חולה, על קשר מיוחד שהיה לה עם חברת ילדות וותיקה. הן היו חברות מגיל גן עד גיל 40. למה אני אומרת "היו"? כי המחלה הפרידה ביניהן. כשחברתי חלתה,

היא החליטה שלא לספר על כך לאף אחד. כעבור תקופה, היא בחרה החליטה שהגיע הזמן לספר. "אמרתי לעצמי", כך סיפרה לי, "אני לא חני וינרוט. אני לא אכתוב בעיתון שאני חולה. אספר לחברות הקרובות". היא אזרה אומץ והתקשרה לחברה הכי טובה שלה – עוד מימיי הגן.

טיפין-טיפין היא סיפרה לה עם מה היא מתמודדת בשנה האחרונה, מה הסיכוי לשיפור ומה הסיכוי שלהיפך. השיחה לא התפתחה. חברתה פרצה בבכי ורק אמרה לה שוב ושוב "אני לא יודעת מה להגיד לך" , "לא יודעת מה להגיד לך". זהו, השיחה הסתיימה ואיתה תמו גם 40 שנות חברוּת.

חברתי שסיפרה לי את זה, חשה אכזבה מאוד גדולה. היא הרגישה תסכול על כך שכאילו ארבעים שנה היא חברה של האדם הלא נכון. אני כמובן סנגרתי על חברתה ואמרתי לה שאפשר להבין, ושהיא מאוד דואגת לה רק לא יודעת איך לבטא זאת במילים וזה וודאי לא מעיד על רוע.

אני מספרת לכן את זה, כי יכולת ההכלה של החברה הבריאה בסיפור הזה, היא ילדותית בעיניי – היא באמת "חברת ילדות". היא באה לעולם שצריך להתנהל על מי מנוחות. עולם בו לא יכול להיות שהבורא הזיז משהו בלי לבקש את רשותה וזו הסיבה שאין לה מושג איך להתמודד עם מה שקרה לחברה הטובה שלה. לתמוך בחברה חולה נראה לה "גדול עליה". ההחמצה היא לא של החולה, ההחמצה היא שלה. החיים של שתיהן נמצאים בסיכון לדעתי.

חג החירות?
כמיהה, בכייה, תקווה, השתוקקות כלפי החסר, לא חייבת לבוא על חשבון השפע שכבר ישנו. "לב נשבר" אין משמעו ביזיון ודיכאון, אולי ההיפך הוא הנכון. אני סוברת שה"אין" וה"יש" יכולים להתקיים במקביל ואף להעצים זה את זה.

בפסח האחרון קיבלתי בשורה לא טובה וחלף בי הרהור עצוב: "אולי זה הפסח האחרון שלי עלי אדמות?". ישבתי על יד שולחן הסדר כשההגדה פתוחה מולי, וגופי התכופף בצער. הרגשתי לא שייכת לחגיגה. ואז, לשמחתי התעוררה בי חני ההגיונית (רוב הזמן היא ישנה…) וניהלה דיון עם עצמה:
– רגע חני, למה את עצובה?
– כי אני רוצה לחיות גם בפסח הבא!
– למה את רוצה לחיות בפסח הבא?
– כי זה חג מקסים, משפחתי ושמח.
– נו, הנה, עכשיו פסח ועכשיו חג מקסים, משפחתי ושמח.
יצאתי לחירות והצטרפתי בשמחה לשמחה.