היו לי הרבה תוכניות לטור של השבוע, חשבתי לכתוב על קייטנות הקיץ בחינוך בכלל, ובחינוך המיוחד, שזה נושא שמדובר כעת מאוד. חשבתי לכתוב על המעלית המקרטעת, שבכל הפסקת חשמל (ובימים האחרונים יש הרבה נפילות חשמל) היא נעצרת עד לבוא הטכנאים, ואני במעצר בית. חשבתי לדבר על השיחה שערכתי עם הבת שלי, לבקשת קוראים רבים מהטור, היו לי הרבה תוכניות, אך כמו תמיד, עם כל התוכניות שלי, ויש לי הרבה, אני מגיעה לדד ליין, וחייבת כבר לכתוב, ומתיישבת למחשב, בשעה לא שעה (לרוב בן חמש לשש בבוקר) לכתוב טור, לפני שיהיה מאוחר מידי. העורכת ביקשה להקפיד על יום שלישי אחר הצהרים, ואני משתדלת לעמוד בזמנים.
והגיע הבוקר, ורגע לפני שהתיישבתי ליד המחשב, הלכתי לעשות "סיבוב בית" לראות שהכל תקין. שום קיר לא התמוטט בלילה, הכוסות שהיו בשימוש אחרי שהלכתי לישון לא ברחו מהכיור, ואפילו לא אל הכיור, ומהר מהר אני מבריחה אותם לשם מהשולחן, מהדלפק…
ובבית, שתי מזוודות ארוזות. תרמיל טיולים, מידניות שתיה, כובעי שמש ומשחת שיזוף. שתי בנות יוצאות היום למחנה קיץ, אחת ליומיים והשניה לשלושה. מזוודה אחת סגולה, גדולה, מלאה בכל טוב, מחוט ועד שרוך נעל, סיכות ביטחון, פלסטרים, שקיות ניילון, 3 מגבות, 5 סוגי סבונים, נעלי בית לבריכה ונעלי בית למקלחת ועוד. ובתיק הגב, ממתקים ושתיה, שימורים ולחמניות, גרביים להחלפה וכל מה שאולי יצטרכו בנסיעה. המזוודה השניה, האדומה, קטנטנה, חצי ריקה, בקבוקוני שמפו וסבון, כמה בגדים להחלפה ובקושי חטיף אחד. תרמיל קטן ליד, עם רשימה מדוייקת של מה שצריך להביא, והכל הכי מיניאטורי שיש. סידור קטנטן עם תהילים, כובע שמתקפל הכי הכי קטן, קופסה קטנטונת עם ענבים, לחמניה קטנה, שתי בנות יוצאות למחנה קיץ. שתיהן מרוגשות, מתכננות, מתכננות. שתיהן תחזורנה בעזרת ה' עמוסות חוויות, וכל אחת בדרך שלה. כל אחת תחווה את החוויות בדרך אחרת, כל אחת תסתכל על החיים בעיניים אחרות.
כשאני מסתכלת על זה, אני מסתכלת על החיים. כי כל החיים זה נקודת מבט, ואפשר לעבור את אותם חיים, את אותם חוויות, ולהנות או לא להנות, להנות יותר ופחות, ואפילו, להנות באופן דומה, אבל עם כלים אחרים, שונים, מגוונים, וכלי שמתאים למישהו אחד לא בהכרח מתאים לשני. אותה מזוודה סגולה גדולה, שמתאימה לבת אחת, לא תתאים לזו שלקחה את האדומה הקטנה, ולהיפך, זו נקודת המוצא שלי לאורך כל החיים, לאורך כל הטיפול, הליווי, הפעילות והעבודה עם אנשים. לכל אחד יש מזוודה אחרת, שונה, סגולה או אדומה או כל צבע אחר, כל אדם קיבל בחיים את הכלים המתאימים לו, ואיתם הוא צריך וגם יכול להסתדר. לאחד המזוודה גדולה, מלאה, וכבדה, ולשני היא קטנה, נוחה לנשיאה, ולפעמים חסר בה כמה דברים. ויש עוד הרבה מזוודות חיים, גדולות וקטנות, במגוון צבעים, ובכל אחת יש את התכולה שלה, בדיוק זו המתאימה לאותו אדם, לאותה משפחה, לצרכים האישיים של כל אחת. ועם המזוודה הזאת לומדים להסתדר. למצוא בה פתרונות, להשתמש בה בדרך הנכונה והמדויקת לאותו צורך של כל אדם.
עוד באתר:
אני מגיעה לבית של משפחה, דבר ראשון אני מקשיבה, שומעת, לומדת ומכירה את המזוודה שהם קיבלו, את הגודל, את נוחות הסחיבה, את התכולה. שומעת מה חסר בה, לומדת מה יש בה ויכול לשמש לדברים טובים ונעימים, ויחד עם המשפחה הולכת לרכוש עבור המשפחה את מה שחסר. למצוא אלו שירותים הם יכולים לקבל, איזה מתנות יכולות להתווסף לחייהם בזכות מזוודת חייהם, ואלו מתנות מוחבאות כבר בפנים, בין כל הפריטים שבפנים, כך גם אני מסתכלת על החיים שלי.
אף אחד לא בוחר את חייו, אבל אני בטוחה שאם היו נותנים לי לבחור, בדיוק את זה הייתי בוחרת. למרות שלפעמים יש ימים קשים, יום של מעלית מקולקלת, יום של חולשה מתסכלת, יום של בדיקות מבוקר עד ערב, אשפוז צפוי ולא צפוי, וגלגל שמתפנצ'ר ברכב. תמיד אני זוכרת שלכל קושי יש את משקל הנגד שלו, את הדברים שיכולים להיות לעזר, את המתנות שמגיעות, יחד עם אותם אתגרים, ועם המתנות, ועם האתגרים אני ממשיכה בחיים, ומגדלת את ילדי, וצועדת יד ביד עם אנשים רבים ששמחים לקבל את היד המושטת וללכת למסע חייהם כשהמזוודה שהולכת איתם, היא המזוודה שאיתה הם הולכים, ותכולתה, היא בדיוק מה שחסר להם, ומה שהמתנה הכי גדולה עבורם.
ועוד טיפ קיץ קטן, בין טיול למחנה, בין מבחני סיכום וסיום (שכבר כמעט נגמרו) להתחלות חדשות. אני תמיד נוהגת להכניס לתוך כל תיק תשורה קטנה, יחד עם ברכה נחמדה, לטיול נעים, לברכת הדרך, להצלחה, שפע, וכל טוב. אותו פתק קטן שמוסיף כל כך הרבה, והילדים כבר ממש מחכים לו. בכל טיול. ("אמא, אני שם את התיק בסלון, לא מסתכל, את יכולה להחביא את ההפתעה"). אותם הפתעות קטנות שנותנות את הכח, גם בחיי היום יום אני אוספת הפתעות. ימים שמחים, אוטובוס שהגיע בדיוק כשהגעתי לתחנה, כסף שנכנס לבנק בדיוק כשרציתי לקנות משהו, סלט חדש שיצא לי ממש מוצלח ועוד, אני אוספת אותם, את כל פתקי ברכת הדרך האלו, ושומרת לרגעים קצת יותר מאתגרים, להמתיק ולזכור שיש מישהו מלמעלה שחושב וזוכר אותי, בכל רגע.
