מטעמים לשולחן השבת והחג \ הרב אמיר קריספל

״ונשיא לבני גד אליסף בן רעואל״ (ב, יד)

בראש הפרשה כתוב דעואל בדל׳ית, וכאן כתוב רעואל בריש מדוע?

ביאר החיד״א (״חומת אנך״) על פי מה שכתב בספר "אמת נעם.." (פרשת ויצא): גד זכה שמשה רבינו נקבר בחלקו, לפי שכשמינה משה את דן לראש דגל, היה יכול גד לטעון, אני בכור לזילפה, ודן בכור לבלהה, למה איני ראש דגל כמוהו, ולא דיבר עם משה מאומה, לכן כתוב אליסף בן דעואל וכתוב נמי אליסף בן רעואל ברי״ש, לומר שעלה וזכה להיות ריע אל – שהוא משה, שנקבר בחלקו עכ"ל.

לקח גדול למדים אנו מרעיון זה, לו יצויר שהיה גד טוען על משה והיה נהיה ראש דגל, מה היה לו מזה ומה היה נשאר לו מכך, וכי כבוד זה היה לוקח לקבר ־ כי לא במותו יקח הכל. אמנם בעת ששתק ולא דיבר מאומה, זכה לזכות עצומה ונקבר משה רבינו ״איש האלוקים,, אבי הנביאים בחלקו, ונקרא לדורי דורות ־ "ריע אל", אין לך דבר גדול מזה. וזה שאמר התנא "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה.."

סיפר בעל ה"שדי חמד" לאחד מבאי ביתו, שבצעירותו לא הצטיין בכישרונות מיוחדים. מעייני החכמה נפתחו לו כשהיה מבוגר יותר, בגלל מעשה שאירע לו: בהיותי אברך צעיר לשנים, למדתי בכולל אברכים, שקדתי על תלמודי ועשיתי חיל. אחד מבני החבורה שנתקנא בי, יזם עלילה שפלה עלי הלך ושיחד את המשרתת הערביה שתוציא עלי שם רע. ואכן כך עשתה. מיד התקהל סביבי קהל רב והאשימו אותי בצביעות, חירפו וגידפו אותי. לא יכולתי לשאת את הבושה האיומה ונאלצתי לברוח משם. ראש הכולל לא האמין לדברי הערביה ופיטר אותה ממשרתה. לאחר תקופה מסוימת כאשר כלו דמי השוחד מכיסה, באה אלי הערביה והתחננה לפני שאסלח לה, על העוול הנורא שגרמה לי. היא הבטיחה לי, שהיא תלך ותפרסם ברבים את כל האמת ותאמר שהיתה זו עלילת שווא. והוסיפה ואמרה: הואיל ופרנסתה אינה מצויה בידה היא מבקשת ממני שלאחר שהיא תטהר את שמי, אבוא ואשתדל למענה אצל בעה״ב שיחזירנה לעבודה.

ברגע זה, אמר בעל ה׳ישדי חמד״, עמדתי בפני התלבטות נוראה: מצד אחד שמחתי על הזדמנות אשר לה ייחלתי כל הזמן ששמי יטוהר מהאשמה הנוראה, והכל יבוא על מקומו בשלום. וכמעט נעתרתי לבקשתה. אך באותו רגע צצה בי מחשבה הפוכה. הרי חילול ה׳ גדול כבר נגרם, ועכשיו אם יתפרסם הסיפור האמיתי, יצא שוב חילול ה׳ אודות התנהגות המבישה של האברך. מוטב א׳׳כ שאמשיך לסבול חרפתי בדומיה עד יעבור זעם. ההתלבטות היתה קשה מאד, עד שהחלטתי כך ואמרתי למשרתת מה שאת מבקשת שאשתדל אצל בעה״ב למענך, מסכים אני לעשות. אולם אני אוסר עליך באיסור גמור לספר לאיש את דבר השוחד והעלילה!

באותה שעה שקבלתי את ההחלטה הקשה אשר עלולה היתה לסכן את כל עתידי בעולם התורה – סיים בעל ה"שדי חמד" – הרגשתי איך מעיינות החכמה נפתחים אצלי. במקום הנזק שהיה צפוי מהחלטתי – זכיתי לסיעתא דשמיא במידה בלתי מצויה אשר הביאתני עד הלום. רואים אנו כמה היא מעלת השתיקה שכן אמרו חז"ל ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה

—
"ויקח משה את כסף הפִדְיוֹם" (ג,מט)

הגאון הצדיק ר' מרדכי מנשכיז ע"ה אמר: כי מפסוק זה רמז לענין המקובל בעולם "שסעודת פדיון הבן עולה כמו פ"ד תעניות", כי בכל מקום כתיב כסף הפְדוּיִם וכאן נאמר 'הפדיום' היינו פד יום.

וכתב בספר שדי חמד לרבנו חזקיה מדיני אב"ד עיה"ק חברון כתב (במערכת ס אות נד) בהיותי בעיר הקודש בירושלים ת"ו בשנת תרט"ן, הזמינו אותי לפדיון הבן ולא הלכתי, ואמרו לי שיש בספרים שסעודת פדיון הבן עולה במקום פ"ד תעניות, ואני לא הייתי יודע דבר זה. שוב ראיתי בשו"ת הד"ר בסימן ט"ל דף ס"ה סוף עמוד א´ שכתב שהעולם אומרים שסעודת פדיון הבן עולה במקום פ"ד תעניות כמנין אחה"ע כמו שמתענים בימי השובבי"ם עד כאן לשונו. ונראה שאין מקור לדבר הזה רק שיחה נאה בפי הבריות.

וכתבו אחרוני זמננו בכמה מקומות שדבר שהוחזק בעולם, יש דברים בגו (וכמ"ש בירושלמי תרומות פ"ח ה"ה): "צריכין למיחש למאי דברייתא חוששין". ובתשובת הרשב"א (סימן ט) כתב, "כל דבר שיש לו קבלה ביד זקנים וזקנות לא נסתר קבלתם" וכו'. ובשו"ת הלק"ט (הלכות קטנות סימן ט) למהר"י חאגיז כתב: וזה כלל גדול וכו' כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם, ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה. עכ"ל. א"כ כיון שמסורת היא – בודאי אמת הוא. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

וכתב הגאון הגדול ר' יהושע מאמאן זצ"ל בשו"ת עמק יהושע ח"ג (חיו"ד סימן יח) ראה ראיתי בספר דברי שמואל לגאון הרב שמואל עמאר זצ"ל ,מרבני מרוקו בדף ב´ עמוד ב´ וזו לשונו: העיד לי החכם הרב דוד אדרעי שד"ר מעיר הקודש צפת תובב"א, ששמע מהרב המקובל הרב שמואל העליר זצ"ל, שקיבל מרבו המקובל הרב אברהם ביר זצ"ל שקיבל מרבו ורבו מרבו, עד הרב הגדול והקדוש האר"י החי זיע"א, שהנמצא בבית הפדיון בשעת הפדיון כאילו התענה פד´ תעניות, ובפרט בימי השובבי"ם יש תיקון גדול לכל הנמצא בבית, עד כאן שמעתי… ופשוט וברור שאם הרב שדי חמד זצ"ל היה שומע שמועה טובה כזו, היה מברך הטוב והמטיב.

וזכורני כששאלתי את מורנו מאור ישראל רבי עובדיה יוסף זצוק"ל לגבי סעודת פדיון הבן האם עולה לפד' תעניות ענה בזה הלשון "נכון שהשדי חמד כתב שאין מקור לזה, אבל לי יש מקור ואמר לי את המקור (אולם לצערי הרב שכחתי אותו והוא רחום יכפר עוון) אבל הוסיף ששעה אחת של לימוד תורה שווה יותר מפד' תעניות.

אולם זאת למודעי: כי כשם שבתענית אכילה– אין מועילה לחוטא בלעדי "תשובה" כך גם בסעודת פדיון הבן, יהרהר בתשובה ויקבל על עצמו ללכת בדרכים טובות ויהיה סור מרע ועשה טוב. ואז אכילתו תעלה ויחשב לו לפד' תעניות ותהא כפרתו.

—

ובענין חג מתן תורתנו כתוב בגמרא (פסחים סח:) רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא .

ומסביר רש"י: שרב יוסף ביום טוב של שבועות אמר לאנשי ביתו, הכינו לי "עגלא תילתא" עגל שלישי לבטן, שנולד השלישי, דמובחר הוא ביותר.

והסביר את עצמו ואמר: "אי לאו האי יומא" אם לא אותו יום של מתן תורה שבשל כך זכיתי ללמוד תורה. "דקא גרים" שנתרוממתי, "כמה יוסף איכא בשוקא" הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ואז מה היה ההבדל ביני לבינם…

הרה"ק בעל הקדושת ציון מבאבוב זי"ע נתן כאן הסבר שונה ומיוחד, וזאת באמצעות הקושיא שכולם שואלים: שלכאורה צריכים להבין איך רבי יוסף התפאר בתורתו ואמר דבר הנראה כגאוה?

אלא ההסבר יובן ע"פ דברי המפרשים ששואלים: איך יתכן שאדם יקיים כל התרי"ג מצוות, הרי, יש מצוות הנוהגות רק בחלק מסוים מעם ישראל, כגון מצות פדיון הבן, שנוהגת רק אצל ישראלים ולא אצל כהנים ולויים. ויש מצוות הנוהגות רק בתנאים מסוימים, כגון מצות יבום וחליצה, שנוהגת רק כאשר "ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו" (דברים כה. ה). וכיוצא בזה.

ותירצו על זאת: דיש שלשה דרכים אשר בהם יכול להחשב לאדם כאילו קיים כל התרי"ג מצוות.
א. על ידי גלגול, שנשמתו חוזרת לעולם בגוף אחר, פעם אצל החלק של העם שנוהג בו המצוות החסרות לנשמתו, ופעם אצל מי שיהיה לו בו התנאים הצריכים לקיום המצוות החסרות לנשמתו. וכדומה.

ב. כאשר יתנהג באהבה ובאחוה עם בני אדם, כי על ידי האחדות נחשבין כל ישראל כנפש אחת, וממילא, כשזה מקיים מצוה זו וזה מקיים מצוה זו, הרי כאילו כל אחד מקיים כל המצות. ג. על ידי לימוד התורה של כל מצוה ומצוה. כמו שאמרו חז"ל: כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו' (מנחות קי ע"א).

והנה, בעת מתן תורה היו כל ישראל באחדות ואהבה, כדאיתא "ויחן שם ישראל נגד ההר" כאיש אחד בלב אחד (רש"י, שמות יט. ב) כי האחדות היתה ההכנה לקבלת התורה. וא"כ, זאת הכוונה בדברי רב יוסף "אי לאו האי יומא" שקבלנו את התורה והיינו באחדות ולמדתי תורה של כל מצוה ומצוה, "דקא גרים" לי כאילו קיימתי כל התרי"ג מצוות כבר בפעם הזאת שנבראתי, אזי, "כמה יוסף איכא בשוקא" מי יודע כמה פעמים היתה נשמתי צריכה לחזור ולהתגלגל לעולם בגופם של אחרים…

שבת שלום וחג שמח!