כשיהיה לך למבורגיני מפואר תהיה מרוצה? לא

ישנה התפילה המפורסמת  'רבון העולמים ידעתי': רִבּוֹן הָעוֹלָמִים יָדַעְתִּי כִּי הִנְנִי בְּיָדְךָ לְבַד כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר. וְאִם גַּם אֶתְאַמֵּץ בְּעֵצוֹת וְתַחְבּוּלוֹת וְכָל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל יַעַמְדוּ לִימִינִי לְהוֹשִׁיעֵנִי וְלִתְמֹךְ נַפְשִׁי, מִבַּלְעֲדֵי עֻזְּךָ וְעֶזְרָתְךָ אֵין עֶזְרָה וִישׁוּעָה

התפארת שלמה היה אומר את התפילה הזאת פעמיים  ביום ואמר שיש בה סגולות רבות לכל הישועות. בסוף התפילה ישנה לשון מיוחדת. 'וינעם לי כל אשר תעשה עמדי ולא יבלבלוני שום ענין מעבודתך האמיתית'. מהי משמעות הדברים? דרך בני אדם יש לו מנה רוצה מאתיים יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות, והאדם לא שמח בחלקו.

דרכו של אדם שמבקש מהשי"ת בני חיי ומזוני, ולא שינעם לו מה שקורה אתו, האדם לרוב מבקש 'עוד' ולא מייקר מה שיש.

אם שואלים את האדם, מתי תהיה שמח? הוא לא עונה 'עכשיו'! אלא הוא אומר כאשר יהיה… הבית ייגדל הרכב העבודה ועוד כל מיני תנאי חיים משופרים יחזקו את ההרגשה שלו, כך בדמיון שלו, כך הוא מדמיין.

האדם שוב ושוב מבקש מהקב"ה שיעשה מה שהוא רוצה…האדם לא מרבה לייקר מה שיש לו אלא לבקש עוד, העשיר הוא לא רק משיג עוד אלא הוא מייקר מה שיש, יש עשיר ברגשות ויש עשיר בכסף, עשיר בכסף הוא מחפש עוד ועוד, עשיר ברגשות זה  מי שהוא עשיר בתחושות טובות לכן הוא מתרכז במה שיש הוא מייקר מה שיש.

הכלים והגישה לחזק את התחושה של הכרת תודה זה לאמר תודה, לייקר ולהעריך  לאמר תודה לזולת לאמר תודה להקב"ה

אנשים חושבים שהכרת תודה היא בסוף תהיה שטחית ולא אמתית, אבל זו טעות, האמת היא שהכרת תודה ככל שהיא נאמרת היא מעוררת אצל האדם שנאמרת לו התודה הערכה כלפיי אומר התודה, ואומר התודה מרגיל את נפשו לייקר מה שהוא מקבל

הכרת תודה היא לא כח שמתבזבז והפוך ככל שמייקרים מה שיש יותר מייקרים את מה שיש

אם האדם מייקר מה שיש לו אז הוא חווה את מה שיש לו, ואם הוא חווה את מה שיש לו הוא יותר 'מנצל' את מה שיש ואם הוא יותר מנצל הוא יותר חווה ויותר נהינה ומרגיש טוב, לעומת זאת האדם שמחפש עוד ריגושים עוד חוויות עוד עשייה עוד תוצאה כדי להרגיש טוב הוא מתרגל לחשיבה שטחית, מעין חשיבה שאומרת, שיש כאן מערכת של כספומט לוחצים על כפתורים ואם ראויים אז מקבלים, מקבלים בריאות פרנסה ילדים ואם מקבלים אז אנו … מאושרים.

אמנם נכון שאנו מתפללים על מה שחסר לנו ויש ריבוי מקורות: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מהרחמים, הנותן צדקה כדי שיחיה בני, למען הרפואה שלו, האדם הזה נקרא צדיק, למה?

כי הוא מאמין שהרפואה היא לא הממד היחיד שעליו צריכים לשים דגש אלא גם על הממד הרוחני, הזכויות של האדם.

ובכל אופן חשוב להתפלל עוד תפילה:

לא רק שהשם יעשה אתנו כל מה שנעים לנו, ואז = לא יהיה שום ענין שיבלבל אותנו מעבודת השם, לא.

כי בהרבה מקרים יש לגישה הזו גם חסרון. הגישה הזו כמו יוצרת אשלייה

כי האדם מתרגל עוד ועוד לרצות…הוא מאמין שהוא תמיד יוכל לרצות ותמיד לקבל וכך הוא מרגיל את הנפש לשים דגש על החסר, ואתגר החיים שלו זה להגיע לעוד ועוד הישגים ותוצאות.

זה לא שהוא סוג אדם שהוא רוצה עוד ואז מרגיל את עצמו לייקר מה שיש , אם זה היה כך, זה יפה.

הבעיה מתחילה כשהוא רוצה ואז לא מסתפק אלא הוא מגדיל ומרחיב את הצרכים שלו ורוצה יותר ויותר, הוא מלא בתחושת חיסרון וקינאה.

כי ככל שהאדם רוצה – הוא רוצה יותר, הוא מרגיל את הנפש לרצות עוד ועוד, וכמו בלעם שיש לו נפש רחבה משביעו רעב, ככל שהוא משביע את הרצונות והצרכים שלו הוא נעשה יותר ויותר רעב לעוד ועוד צרכים ורצונות, לאדם בהרבה מקרים יש בטעות 'כללי חיים' מערכת שיפוטית שאומרת כאשר ייקרה אז אני אהיה שמח, 'אם אז'.

אבל האמת המעודדת המשמחת מעוררת התקווה – היא שהווה זוהי נקודת הזמן הטובה ביותר שיש, הקב"ה נתן לנו בהווה את החיים הנכונים המדויקים, הוא יודע מה טוב בשבילנו, אבל אנו אומרים 'אם היה יותר', המחשבה של 'אם יהיה יותר' זו המחשבה המתסכלת והשוברת כי המחשבה הזו גורמת לזליגת אנרגיה וחוסר יכולת להעריך מה שיש בהווה.

מה צריך לקרות כדי שנהיה שמחים…אם האדם שואל את השאלה הזו, בזה הוא טועה…טוב שהאדם שואף אבל גרוע שהאדם 'תלוי' בשאיפה שלו.

האדם פעמים נעשה אובססיבי לתוצאה והוא לא מייקר את ההווה את החיים והוא עסוק בהרבה אובססיות לגבי העתיד או הרבה חרדות שקשורות לעתיד של האדם…מה יהיה ואיך יהיה…השמחה של האדם היא 'הגילוי' שלו את עצמו, וזה קורה בכל רגע.

האדם כן צריך שינוי, אבל לא שינוי חיצוני.

השינוי הפנימי הוא זה שיעצים את האדם

כאשר האדם משנה חשיבה גישה רגשות ומעשים וכאשר הוא מנתב את כל אלה לערכים הנכונים והמדוייקים בשגרת החיים.

שמחה היא לא שינוי מחוץ לאדם,  אלא היא הכח החושף את הכוחות שיש בתוך  באדם.

השמחה היא ביטוי לניצול הכוחות של האדם כפי שהוא מנותבים לערכי התורה, אם יש כספת מלאה בכסף אבל אין קוד לכספת אי אפשר לנצל את מה שבתוך הכספת

השמחה היא קוד הכספת, יש לנו כוחות אדירים בנפש,

אבל אנחנו לא מודעים להם למה? בגלל שאנו לא שמחים.

באמצעות השמחה מגלה האדם כוחות נהדרים ומיוחדים שיש בו

בזמן חתונת בנו יכול האדם לרקוד גם עם האנשים שהוא לא אוהב, למה? בגלל שהוא סולח, למה הוא כעת סולח?

כי הוא בשמחה בזמן שמחה מגלה האדם יכולות נהדרות, הוא מגלה יכולת מחילה, הוא מתרכז בכוחות שלו בעשייה שלו בצמיחה שלו בשאיפה שלו במשמעות שלו בעתיד שלו בהתגשמות החלום שלו.

במהלך השנה  המח שלנו עסוק ב'עבודה פרנסה חברים משפחה שלום בית חינוך ילדים ועוד ועוד שגרת חיים מורכבת מהרבה פרטים,  המחשבות הרבות מביאות את האדם לידי שינוי עולם הערכים, מרוב שהוא חושב על פרנסה מרוב שהוא חושב על בעיות על מצוקות מרוב שהוא חושב על פתרונות שישמחו אותו…יש לו בעיה כלכלית והוא חושב שאם הוא יחייך יותר למעביד שלו הוא ייתקדם בעבודה

וכך האדם נמצא נמצא בעולם של מחשבות, מחשבות רבות שמביאות את האדם לידי מסקנות

שאומרות, הבעיה שלי בחיים, זו הפרנסה והפתרון יהיה עוד עבודה, עבודה זו או אחרת.

וכך האדם שוכח מהעיקר, ואז אומרים לו שהוא זכה להיות חלק מהעם הנבחר…הוא לא מבין מה מרגש בזה.

תורה ומצוות מתחברים אל הקב"ה אבל הוא לא מתחבר לזה הוא לא מזדהה עם זה.

למה? זה מובן, הוא כל כך הרגיל את הנפש להתרגש או ממחסור בארוחת צהריים או שאולי המלצר לא הגיש לו יפה את האוכל או שהוא קנה מוצר וזה לא  בדיוק מה שהוא רוצה וכמה הוא כועס על המוכר

והוא חולם על הנקמה ואיך הוא יחזיר ואיך הוא יוכיח ואיך הוא ינצח ויכריע!! הוא עסוק בזה…מידות רעות, והוא עסוק במחשבות שלו בצער תסכול כעס נקמה

כשהוא עסוק בזה יותר ויותר הוא מרגיל את המחשבות והרגשות, שעולם הערכים שלו הופך להיות ארוחה טובה או שלא ינצלו אותו או עוד כל מיני מחשבות שקשורות לעולם עראי.

אומר הפסוק בתהלים

הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹקיךָ

הפירוש הפשוט של הפסוק הוא

הייתי מצטער על חורבן הבית, היתה לי דמעתי לחם, כלומר האדם שבוכה אין לו טעם ורצון לאכול, אז 'היתה לי דמעתי לחם' הדמעה הצער זה הלחם.

או פירוש אחר, אפילו כאשר הוא היה אוכל, עדיין הוא היה בוכה מרוב צער.

 

ובעלי המוסר והחסידות מפרשים

הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹקיךָ

למה בוכה הצדיק? הוא בוכה כי הוא 'בוכה' על הלחם…בגלל שהלחם כ"כ מעסיק אותו לכן הוא בוכה, הוא בוכה למה הלחם החסר הוא זה שגורם לו לבכות.

הצדיקים בוכים כי הם שוכחים שהם אוכלים כדי לחיות חיי משמעות ולא חיים כדי לאכול…

 

האדם עסוק בנושאים האלה, ואז אומרים לו, תדע לך אתה חלק מהעם הנבחר, יש לך נשמה רוחנית.

הוא לא מצליח להתרגש, הוא לא מבין מה רוצים ממנו, נראה לו תרבות לאנשים 'רוחנים' זה לא בשבילו

הוא טועה, זה בשבילו הוא פשוט הרחיק את עצמו מהאמת!

הוא כל השנה עסוק בצלחת שלו בחוויות החומריות, לכן קשה לו להזדהות עם העיקר, עם הרוחניות הוא עשה יותר מידי טקסים מהחומריות.

נסביר האדם הוא לא סתם נהינה מאכילה מהנאות חומריות, יש לזה סיבה

לא רק חמשת החושים של האדם, אלא עוד משהו, אומרים רבותינו 'משביעו רעב' כלומר ככל שהוא מתעסק עם תאוות הן יותר מהוות עניין אצלו, הנפש של האדם מתחברת שוב ושוב לנושא שהאדם חושב עליו

כשאדם חושב שוב ושוב על חוויה קולינרית, כשהאדם חושב שוב ושוב על אוכל, הוא מדמיין לעצמו את האוכל, והאכילה הוא נעשה יותר מחובר לזה כלומר הוא יותר מזדהה עם הנושא וזה הופך להיות יותר 'נושא'

עם ריבוי המחשבה מגיע הרגש!

עם הרגש מגיע המסקנה – שזה ערך שלמענו כדי לחיות!

אדם שהוא מכור לפוליטיקה, הוא לא מתעסק בפוליטקיה כי זה מעניין אותו – לא!

אלא הוא התעניין בפוליטיקה לכן זה מעניין אותו, הוא מתעסק בזה שוב ושוב הוא שומע מי אמר מה אמר מתי אמר בתגובה למי הוא אמר מה ההשפעה של מה שהוא אמר…הוא נכנס לתוך הנושא, הצרכים של האדם זה עניין שהוא מטפח ככל שמטפחים אותו.

ככל שהאדם 'שוקע' בעניין מסויים הוא יותר אוהב את אותו עניין

האדם לא אוהב תאוות רק כי זה תאווה טובה…לא!

אלא יש כאן מהלך עמוק יותר

הוא אוהב תאוות כי הוא מכור אליהן כי הוא יותר מדי התעסק אתן, בלשון חז"ל משביעו רעב!

ככל שהוא מתעסק עם עניין מסויים הוא יותר מתחבר אליו, הוא יותר אוהב אותו יותר מעריך אותו.

יותר תלוי בו, הוא לא מכור לחדשות כי זה מעניין, הוא מכור לחדשות כי הוא עצמו התמכר לזה הוא עצמו התעניין שוב ושוב ושוב מה שגרם לנפש שלו להתעניין בזה יותר ויותר!

ככל שהאדם מתעניין מעניין מסויים ומתעסק בו , אותו עניין הופך להיות 'עניין' הוא הופך להיות עסק

ואז אותו עניין גם נעשה חשוב ומוערך אצלו יותר ויותר.

ולכן אם במהלך  השנה האדם עסוק בכל כך הרבה הבלים במי אמר כמה אמר למה אמר בכסף בבתי מלון בארוחות בעשירים במפורסמים בכבוד בתהילה בקנאה בנקמה = זה הערכים שלו, אח"כ הוא אומר

הרוחניות זה לא עניין שמדבר אליי… זו לא הגדרה נכונה

ההגדרה היותר מדוייקת שהוא בחר להעסיק את הנפש בכל מיני 'מים מלוחים' (כהגדרת הגר"א) הוא שותה עוד עוד מים מלוחים.

כך הגר"א מגדיר את כל ההתעסקות הקשורות לענייני עוה"ז, שהאדם שותה ונעשה יותר ויותר צמא.

כך האדם מתעסק בחומריות ולא יכול להכיל רוחניות, וכמו שאומר הרמב"ם שהוא כמו אדם חולה

שהחולה יכול להרגיש טעם מר במאכל מתוק כך הוא יכול לאמר על התורה והמצוות שזה לא מתוק ואפילו הרבה הרבה יותר גרוע, הוא אומר – אני לא מתחבר לזה – זה לא מדבר אלי… טעות! אתה יצרת נפש שזה לא ידבר אליה…

לא ברגע האדם נעשה רוחני. אז אם יש לאדם שאיפות חומריות זה בגלל שזה היה יותר מידי עסק אצלו מכאן לחינוך הילדים אם נרצה שהילדים יאהבו תורה ומצוות, צריכים לעשות מזה 'עסק' לדבר על זה להתעניין לספר סיפורים להפוך את התורה והמצוות ל'עניין'. שולחן שבת שאלות בהלכה, סיפורים,

כששההורים רואים שהילדים מדברים דברי תורה לנסות לעזוב את הכל ולהתעסק במה שהם מספרים כך אנו מייצרים אווירה של 'עניין' ואז הילדים מבין – זה 'עניין' חשוב התורה והמצוות.

אז נחזור לעניין הכרת הטוב ושאיפות לעתיד טוב יותר, אנו רוצים איזון זה לא אומר שאין לאדם לשאוף…זה כן אומר שצריך האדם מצד אחד לשאוף לעוד ועוד ומצד שני לדעת לייקר ולהעריך את מה שיש !!! ולהתפלל לבורא עולם שינעם לו מה שיש לו… ולא רק להוסיף לחיים את מה שאין לו. כי כשיש לאדם כל חלומותיו הרי בלבוליו רבים עוד יותר… בבחינת מרבה נכסים מרבה דאגה אבל כשאדם חי באופן כזה שנעים לו כל מה שעשה אתו הקב"ה אז הוא זוכה לדרגה הגבוהה של איזהו עשיר השמח בחלקו… כתב הצל"ח על דברי הגמ' בברכות דף ד' שצריך לומר בכל יום שלוש פעמים 'אשרי יושבי ביתך' הוא בן עולם הבא… ולמה?

כי כתוב פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון… כתוב באותו פרק של אשרי יושבי ביתך

גם 'עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ'

…. משמעות הפסוק היא לא שהקב"ה נותן לאדם את מה שהוא רוצה!! אלא שהשם עוזר לאדם לרצות את מה שיש לו… שתהיה לו מנוחת הנפש ושלווה לייקר ולהעריך מה שיש לו, ולהבין ולהפנים מה שיש לו זה קשור לתפקיד שלו ולשליחות המיוחדת שלו בעולם הזה. וכמו רבי חנינא בן דוסא שדי לו בקב חרובין, שהיה לרבי חנינא בזה די והותר, כיון שהיה לו קב חרובין משבת לשבת אמר להקב"ה 'די'…. זה מספיק לי! המשמעות העמוקה – פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, הוא לא רק נותן לאדם את הרצון שלו אלא משביע את הרצון שלו שהוא יישמח וייקר ויעריך מה שיש לו ולכן   הפסוק אומר

'עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ'

מה שהוא צריך הוא יקבל בעתו. 'משביע לכל חי רצון'  ופרש"י רצון לשון שביעות רצון. כי כשיש לאדם ארוחת ירק ומצטער שאין לו בשר, לא מתקיים בו 'משביע לכל חי רצון' וכך כתוב על נפתלי  'נפתלי שבע רצון ומלא ברכת השם'… קודם כל כתוב 'נפתלי שבע רצון ואז מלא ברכת השם' ולא הפוך מלא ברכת השם ולכן הוא שבע רצון…לא ואומר המהר"ל איזהו עשיר השמח בחלקו אם האדם הוא שמח בחלקו, אז הוא גם ייזכה להרחיב את חלוקו.

אבל אם הוא יהיה עשיר לפני שיש לו תכונת שמח בחלקו אז העשירות היא תהיה בבחינת 'עושר שמור לבעליו לרעתו' הוא תמיד ירדוף אחרי הפרנסה במקום לחיות את ההווה את החיים את עבודת השם. ולכן כתוב על נפתלי 'שבע רצון נפתלי מלא ברכת השם. נפתלי היה שמח בחלקו, זו ברכה מיוחדת.

ואמנם כתוב בספרים כשאדם אומר אשרי יושבי ביתך אז בפותח את ידך ומשביע לכל חי רצון כתוב שיכוון על הפרנסה…

אבל אומרים רבותינו בעלי המוסר והחסידות שזה רק ב'אשרי' הראשון… אבל ב'אשרי' השני לא, אלא שיאמר – פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, שהאדם יהיה מרוצה ממה שיש לו ואת זה הוא יירצה, שזה יהיה הרצון שלו!! שינעם לו כל אשר יעשה עמו השי"ת… אדם שהוא שבע רצון ושמח ממה שיש לו הוא מרגיש טעם טוב בשגרת החיים ומי שתדיר חסר לו…הבעיה שלו…שהוא יצר אופי וגישה במח – מחפש מה שחסר לו, זה האופי והכוון שלו…שיהיה לו חסר יותר ויותר…. הוא התרגל לחפש את החסר….ולכן גם אם ינתן לו הוא לא יהיה שמח…אולי כמה דקות או כמה ימים אבל גם זה יעבור לו…

ולכן אומרים רבותינו מי שאומר אשרי יושבי ביתך והוא מכוון בפותח את ידך ומשביע לכל חי רצון הוא בן עולם הבא…ולמה? כי העולם הבא אין בו לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא האדם הוא בבחינת שבת, שהרי שבת היא מעין עולם הבא… ובשבת אמורה להיות ההרגשה של שמחה ועונג… 'כל מלאכתך עשויה'… אין לו מה להוסיף בחיים שלו… אין לו בקשה לעוד אלא מייקר מה שיש לו…. ומי שהוא  לא שבע רצון אין לו לא עוה"ז וגם לא עוה"ב, שהרי מלמדים אותנו רבותינו שהאדם עולה עם המידות שלו לעולם הבא… ואם בעולם הזה הוא לא יודע לשמוח עם מה שיש לו אז גם בעולם הבא הוא ימשיך עם אותו אופי, הנשמה שלו תהיה בעולם הבא..אבל לא תיהנה ממה שיש לעולם הבא לתת לאדם… וכמו שמסופר בחז"ל שברזילי הגלעדי היה עשיר מופלג, ועכ"ז אמר לדוד המלך שאין לו כלום בעולם הרי שגם כשיש לאדם מעדני עולם אין לו כלום,  ולמה? כי במחשבות שלו הוא מתעסק במה אין לו בזה הוא מתמקד את זה הוא חווה את זה הוא מרגיש ולכן הוא סובל יום אחרי יום…. ואומרת הגמרא בגיטין נז אונקלוס העלה באוב את בלעם ושאל אותו מי חשוב בעולם הבא ? והוא ענה לו ישראל ובכל אופן כדי להתגרות בהם – כי המתגרה בהם יהיה מוצלח וכך הוא העלה את – אותו האיש הרשע שעליו אומרים שם רשעים ירקב זה הראשי תיבות שלו ושאל אותן שאלות וקיבל אותו סגנון של תשובות הם נמצאים בעולם הבא ולמרות שהם רואים את האמת  שישראל הם החשובים והם נענשים שם בכל אופן הם ממשיכים בגישה הישנה שלהם להמליץ לצער את עם ישראל…. כי המידות של האדם ממשיכות אתו גם בעולם הבא ולכן אם בעולם הזה הוא לא ידע להיות  עשיר השמח בחלקו גם בעולם הבא הוא יקבל שכר אבל הוא לא ידע לחוות אותו באופן חיובי.

כך אומרים בשם הבעש"ט שהאדם נידון בראש השנה מה יהיה לו במהלך השנה ועוד נידון האדם כל יום איך הוא יתייחס למה שנתן לו הקב"ה לאותו יום.

אז יש דין כללי מה יהיה לאדם ויש דין יומי איך יסתכל ואיך יתייחס האדם למה שהוא מקבל יום יום… כל יום נדון האדם אם יקבל את החיים בקורת רוח כמסופר על הבעש"ט שמצא את שואב המים בבוקר אחד, ושאל אותו 'מה שלומך'. וענה ב"ה הכל טוב, והוא התחיל לפרט: אני שואב מים וכולם משלמים לי, מכירים לי טובה ושמחים בי. למחרת שאל אותו הבעש"ט שוב, מה שלומך? וענה : צרות, כואב הגב אני צריך לסחוב בשביל כולם. יום אחד הוא מייקר מה שיש לו יש שני הוא עושה את אותו דבר אבל מסתכל עליו בעין שלילית. פעמים מקבל האדם פרנסה אבל הוא לא מקבל את הזכות לפקוח את העינים ולהיות כמו נפתלי, 'נפתלי שבע רצון מלא ברכת השם'.