בכל ערב מימי החנוכה התוכנית 'מדברים' עם יענקלה פרידמן ב'קול חי' מתאימה את עצמה לחג הניסים והנפלאות – 'מדברים ניסים'.
בליל ראשון של חנוכה שוחח יענקלה עם הרצל שאובי, תושב שדרות, בן 67, אשר ניצל בחג שמחת תורה תשפ"ד מציפורני מחבלי חמאס. "על כל רגע ורגע שאנחנו חיים, ונושמים, צריכים לדעת לקדוש ברוך הוא, שום דבר לא מובן מאליו", פתח הרצל את הראיון המרתק שבו שחזר את רגעי האימה לפני 447 ימים.
הרצל משמש בכמה תפקידים בשדרות, רב בית הכנסת של קהילת אול איראן, חבר עירייה בשדרות כבר מעלה מ-36 שנים, הייתי בתקופות האלה ממלא מקום ראש עיר כשלוש קדנציות, היום הוא בפנסיה ומנצל את זמנו להתנדב בהרבה מקומות, ביניהם גם בחברה קדישא, וגם עוסק בארגון שיעורי תורה והרצאות לתושבים.
עוד באתר:
שאובי מספר לפרידמן: "בשמחת תורה אנחנו מתעוררים בבוקר, ב-06:10, אזעקות, זה מין ספורט כזה של לפתוח את החלון לראות לאן עפים הטילים, אני פותח את החלון ואני רואה טילים לכל חלקי ארץ ישראל, ואני אומר וואו, זה לא עוד סבב על שדרות שהתרגלנו אליהם ב-20 שנים האחרונות, זה מלחמה כוללת ומיד אחרי זה אני גם שומע את היריות קרובות, ואני אומר לאשתי, זה לא נשמע לי טוב, היא אומרת לי תישאר בבית היום, אני אומר לה 'איך אני אשאר בבית, שמחת תורה'. והיום בבית הכנסת אנחנו רגילים בשדרות שגם כשיש אזעקות, וגם כשיש קסמים, וטילים, אנחנו הולכים לבית הכנסת להתפלל".
הוא המשיך וסיפר: "אני גם הגבאי והרב של בית הכנסת ואני מארגן כל התפילות, וארגן כל המתנות, והממתקים וכל זה עליי, ואני חייב ללכת, כי יבואו אנשים להתפלל, משפחות, ילדים, מה יעשו, מי יטפל בהם? אני ברגע זה לא מודע שבשלב כזה מוקדם, אלפי מחבלים פושטים על כל יישובי האזור. אני יוצא מהבית בדרך לבית הכנסת הולך, ואני מרגיש, הלב משדר לי שהיום זה משהו לא טוב, אני רואה מכוניות נוסעות במהירות מופרזת, לא ידעתי שהם בורחים ממחבלים שירו עליהם".
"אני מתקדם אחרי זה ורואה בעלי חיים רצים, עושה לי רע, כי זה משדר משהו לא טוב, יש כיכר מרכזית בשדרות 'כיכר בגין' הדרך מהבית שלי לבית הכנסת היא כמו קילומטר, אני עובר שם ולא מבין שנעשה לי נס, רק אחרי כמה דקות הגיעו לשם המחבלים על הטנדרים חמושים".
הרצל המשיך ותיאר את אותו בוקר: "אני מגיע לבית הכנסת, מכין את ספרי התורה, מתחיל לטפל בבית הכנסת. היו עוד שניים שהיו מוקדם. פתאום אני שומע יריות בכניסה לבית הכנסת, זה משהו כמו 15 מטר מהכביש הראשי, ציר מרכזי, ציר הרצל. כ-100 מטר משם תחנת המשטרה המפורסמת של שדרות. אבל אני בתוך בית הכנסת את היריות, ואני אומר לעצמי, אם יש כאן יריות שזה דבר נדיר בשדרות, זה כנראה אירוע פלילי ויש פצועים, אז צריך לעזור להם. ואני יוצא החוצה, לראות איפה יש פצועים ולעזור להם, ואני יוצא החוצה ולא רואה, לא פצועים. ולא יריות, אבל שומע מצד שמאל שלי, בתחנת המשטרה, צעקות ויריות".
בשביל לראות אני חייב לעלות לצד שני של הכביש, כי הכביש הוא טיפ טיפה בעיקול, אני מתקדם, מסתתר כדי לראות מה קורה, הסקרנות גוברת, מה זה הדבר הזה. ואני רואה מרחוק אנשים עם מדים שחורים, יורים על המשטרה ואני אומר לעצמי, מה? מדים שחורים זה שוטרים? מה זה הדבר הזה? שוטרים יורדים על עצמם? אני מתקרב עוד קצת, בעצם כדי לראות יותר טוב, אני מזהה מצלמות על הקסדה, אני מתחיל לעכל שמדובר כנראה במחבלים שיורים על המשטרה, אני עוד לא מזהה, לא השתלטות ולא שום דבר אחר. אני חושב שאני לא נראה, אבל נראיתי".
הרצל ממשיך לשחזר: "באותו זמן היה על גג של תחנת המשטרה להניף דגל של פלסטין, הוא היה גם צלף עם נשק. הוא ראה אותי. הוא מכוון עליי, יורה לי כדור אחד מעל הראש. אני גם לא יודע שזה כדור כי שמעתי חבטה גדולה בקיר שמאחוריי היה מבנה בהליך בנייה, ומסתובב אחורה מחפש מי זרק פה סלע. היה לי מוזר ואני מסתכל פעם שנייה על הירי שם ברחבה מול המשטרה, ואז המחבל מכוון פעם שנייה, יורה לי כדור שפוגע לי מעל הלב, ממש מילימטר מעליו – בחזה, הכדור חוצה את הגוף, הוא פוצע אותי קשה, הצלעות נפגעות, הטחול נפגע, הסרעפת נפגעה, חור בריאה, ואני את זה עוד לא יודע. אני מבין שחטפתי כדור, ואני מבין שאם אני נשאר יהיו עוד כדורים, מיד אני בורח".
"קיבלתי כדור, דם וכל מה שמובן, מיד החלטתי אני אתחיל לרוץ, כדי להגיע לבית הכנסת, שאם אני אפול, שלא אפול ברחוב, בית הכנסת במרחק כחמישים מטר בריצה, אני לא מבין איך עשיתי את זה עם כדור".
בהמשך סיפר כי הבין שאמבולנס לא יגיע כדי לפנותו כי אלה שיצאו לסייע לפצועים נורו גם הם, שאובי פתח באמירת הווידוי וגם נשא תפילה חרישית לבורא עולם שיחוס וירחם עליו והבטיח כי ימשיך לזכות את הרבים ולגמול עמם חסדים טובים.
האזינו להמשך סיפור הנס המרתק של הרצל שאובי אצל יענקלה פרידמן ב'קול חי':
