נערה שהתלבטה בשידוך; רבנית שנותרה ערה בלילה

הרבנית ברגמן. זצוק"ל. הבת של הרב שך. היא נפטרה לפני שבועיים.

לפני כמה חודשים, היה זה בעלי שאמר לי; "לכי, לכי שבי קצת עם הרבנית ברגמן. אני יודע איזה אור היה לך בעיניים כל השנים האלה כשהיית חוזרת מביתה של הרבנית קנייבסקי. לכי קצת. הבתים הקדושים האלה עושים לך טוב".

והוא צדק. ואני הלכתי.

ישבתי עם הרבנית דבורה ברגמן ודיברנו.

שיח. הכי. לב. שיש.

זה עניין אותי. איך זה להיות הבת של הרב שך. מה זה אומר על הילדות. איך זה משפיע על הבגרות.

כשיצאתי ממנה לפני כמה חודשים, עמדתי ארוכות על המדרכה בצומת הרחובות, ליד הבית שלה. לחשוב.

הסתכלתי על שמות הרחובות. האדמו"ר מגור והחזון איש.

נזכרתי שעל צומת הרחובות הזה, בפינה השנייה, יש בנין נאה ובו אולם הרצאות קטן, בהקשרו הסבירה לי פעם מנהלת בית יעקב, כשבאתי להרצות לצוות, "זה המקום היחיד שבו האדמו"ר מגור והחזון איש נפגשים, תגיעי בשתיים?", ודווקא הבנתי את הבדיחה. אפילו שאני בעלת תשובה.

הייתי צריכה לחשוב. כי המפגש עם הרבנית ברגמן עשה בי הרבה.

שפע של חכמת חיים ללמוד ממנה, בכל תחום. ללמוד מבית של אנשים גדולים באמת.

אחד הסיפורים החזקים היה על אבא שלה, הרב שך, שהגיעה אליו בחורה שהתבלטה בשידוך. היא כבר לא היתה צעירה. לסגור או לא לסגור?

"בררנות", חשבתי לעצמי?

כמה אמירות כאלה שומעים כלפי רווקות בדור הזה.

כמה עיכובים, וכמה בתים שמחכים להיות מוקמים.

הבחורה טענה שהבחור נמוך. נמוך מדי.

הרב שך שמע את הטענה, לבש את המעיל שלו, ויצא מביתו, ברגל. הבחורה הלכה אחריו. הרב שך, בעצמו, יצא מביתו שבגבעת הישיבה, ירד למטה ועלה אל הגבעה האחרת ממול, אל ישיבת סלבודקה.

הרב שך. ברגל. לבד. בשביל. לבדוק. עבור. בחורה. אחת. שידוך. אחד.

הרב שך ניגש אל הרב טיקוצ'ינסקי, וביקש לדבר עם הבחור המדובר.

כדי שהדברים לא יראו יוצאי שיגרה מדי, הרב אמר שהוא רוצה לברך את הבחור.

הבחור יצא, הרב שך דיבר איתו, הבחור נכנס חזרה.

"הוא לא נמוך", אמר לבחורה הרב שך, "אני בדקתי והוא לא נמוך. את יכולה להתחתן איתו". והם התחתנו.

ואני עומדת וחושבת על כמה מוסר השכל יש בסיפור הזה,

ומנסה לעכל ולהניח את יסודות המחשבה אל דברים שהיום מתרחשים באותו תחום בדיוק של שידוכים. וכמה גדלות נפש היתה בהליכה, בבדיקה, באמירה, אל הבחורה.

ואני ממשיכה לעמוד שם ולחשוב,  כמה נתינת כבוד לאחר, יש בהם, באנשים האלה. כמה איכפציות.

הרבנית ברגמן שהיתה, כמו שרבים יודעים אחת מדמויות המפתח ב"אם וילד", ליולדות, כמה היה חשוב לה שהן ינוחו באמת ויאגרו כוחות בימים המשמעותיים האלה. "תעירי אותי אם הוא בוכה, התינוק שלי", היו אומרות לה יולדות אל תוך הלילה, והיא אף פעם לא היתה מעירה, כי היתה זו שערה בעצמה, כדי לתת לאישה שילדה, מה? כוח של שינה בריאה של לילה.

ומהצד השני, שמעתי שם סיפור על איך שהרבנית ברגמן היתה הולכת בתשלום אל בתים בהם נולדו תאומים או שלישיות, כדי להוות עבורם "אחות לילה", המטפלת בלילות בתינוקות. חודשיים, שלושה, כשהם כבר היו ישנים לילה שלם, הרבנית אמרה שהיא כבר אינה בתפקיד, והיא כבר לא תבוא.

"לא", היו אומרים לה שם המשפחות, "אנחנו רוצים שתמשיכי להיות כאן בלילות, זה נותן לנו בטחון".

והרבנית המשיכה לבוא, אבל אמרה, "אני ממילא בעצמי ישנה. התינוקות ישנים, ואני ישנה. במקום לישון בביתי, אני ישנה כאן, אני לא רוצה על זה תשלום", והיתה ממשיכהלבוא בחינם אין כסף.

ומה קרה כשהרבנית ברגמן חיכתה בתור אל רופא המשפחה ברחוב רבי עקיבא בקופת חולים כללית,

ופגשה שם את הרבנית ליפקוביץ', והן חיכו שם יותר משעתיים. הרבנית לפקוביץ' אמרה לרבנית ברגמן שהיא שכחה את התהילים שלה.

הרבנית ברגמן לא אמרה כלום, ירדה אל הרחוב, וקנתה פשוט ספר תהילים חדש לרבנית לפקוביץ'.

פתאום משום מקום, היא חזרה אליה, והגישה לה, "תהילים? הנה לך, תהילים".

הרצון הזה לעשות טוב לאחר,

אני ישבתי שם בבית הקדוש הזה וכל כמה דקות הרבנית ברגמן שאלה אותי איך אפשר להיטיב עמי, מה אפשר לתת לי. לי? אפרת ברזל?

עצם זה שאת יושבת איתי ואני שומעת את הכוחות האלה, יש יותר נתינה מזה?

אני לא צריכה יותר מזה, אמרתי לה, את נותנת לי ידע. את נותנת לי מידות. את מזינה את הנשמה שלי בבריאות.

וזה לא פלא, כי איפה ילדה גדלה, גם אם היא כבר כמעט בת מאה?

הרבנית לא הפסיקה לספר לי על ילדותה, ואני, שאוהבת את הסיפורים הפשוטים על האנשים הגדולים, התענגתי, על איך אבא של הרבנית, היה מנקה עם ברזלית את שאירות הצ'ולנט שנשפך על הפלטה, לפני שהגברת אהובה לוי, שתאריך ימים ושנים, היתה באה, כדי לעזור לרב בתחזוקת הבית.

"למה אתה מנקה בעצמך עם הברזלית?" שאלו אותו, "כולם צריכים שיעזרו להם", היה אומר אבא, "גם מי שעוזר, צריך לעזור לו".

המשכתי ללכת ברגל אל רבי עקיבא, מדמיינת את הרב שך, כמו בסיפור של בתו רק עכשיו, הולך ברגל בעצמו אל קו 70 שהיה מסיע אותו לבית החולים תל השומר, כדי לבקר את אשתו, ששכבה שם במשך חמש שנים, ללא רגל. שוב ושוב, כדי לבקר אותה, ללא צורך בשום גינונים או כבוד,

וכשנכנסתי למכולת, וחשבתי מה כדאי, סגרתי לי את היום עם עוד סיפור שנחרט בי חזק.

הרב שך בעצמו היה הולך לקנות במכולת,"אני הצעיר בבית", הוא היה נוהג לומר, "לכן שולחים אותי למכולת. את הצעירים שולחים למכולת".

כשהיו מבינים האנשים במכולת מי עומד לידם בתור, מיד הציעו לו, להיות לפניהם, לקצר, לשלם, וללכת. הוא מעולם לא הסכים לעקוף איש, מעולם לא הסכים שיוותר אדם אחד על מקומו, בעבורו.