לפחות פעם בחודש: זה מה שכל רעיה ואם חייבת לעשות

@הלכתי לעשות לכם, אמא

כשאביגיל התקשרה לבקש הרצאה על חשיבות השקעת הזמן של נשים בעצמן, שמחתי, כי זה נושא שאני מרבה להלל אותו, מרבה לכתוב עליו, מרבה לבצע אותו.

אני כבר כיניתי אותו בעבר בסלוגן, "חשיבות הזמן של אימהות עם עצמן", והקלטתי עם בתי הגדולה שיחה פומבית בה הסברתי לה, שאני מוכנה לבוא לעזור לה ולשמור על הנכדות, אבל רק בתנאי שהיא הולכת ל-"זמן שלה עם עצמה". כשאישה מייחדת זמן איכות לפגישה אישית עם האוצר המופלא שבתוכה, כולם מרוויחים.

אבל כשנעמדתי מול הנשים בקהל, בבני ברק, כדי לדבר על הנושא וחשיבותו, נסחפתי כמובן לדברים אחרים. יש משהו בלהרגיש קהל, שעושה שמחה כזו באולם, שכל מה שאני רואה לנגד עיניי ברגעים האלה זה רצון להעניק להן זמן מעניין, שהן ייקחו וייבנו ממנו הלאה בתוכן. כשלאישה מעניין היא גדלה, כשלאישה מעניין היא מפתחת בתוכה אפיקי מחשבה. לאו דווקא אם זה היה נושא ההרצאה או לא. יצירתיות של מאזינה היושבת בקהל ומפתחת בתוכה את אישיותה,

זה דבר שעושה בה הרבה יותר מאשר מה שהיא או מישהו אחר תיכנן להשמיע לה.

 

נראה שהעולם מתחלק לאלה שאוהבות להיות עם עצמן ומבינות את גודל החשיבות של יקרת הדבר עד כדי שבכל יום, (יום?) כן, יום, הן חייבות לייצר לעצמן זמני ואקום אישיים לבדיים כאלה,

יודעות בדיוק מה הן עושות בתוך חללי הזמן האלה, ומחכות לו.

לעומתן יש נשים, שקוראות את השורות האלה, ששומעות רעיונות על איך עושים זמן לעצמנו, ומה עושים בתוכו, ומסתכלות עליי ועליו, ככה.

רצ"ב רשימה ספונטנית של רעיונות על איך לעשות לעצמנו זמן לבד. ספרו לעצמכן תוך כדי גם את הרעיונות שלכן. מזכירה לכולן שאנחנו נשים מרתקות, גם מי שחושבת שהיא ממש משעממת, ושבתוכנו אוצרות פנימיים שדחסנו בעבר, עושר ריגשי המחכה שנשוב וניגע בו.

במכתב מאליהו, פרק ב' עמוד 161, קראתי השבוע על חסד, וכולנו כאלה נשים, מצב "שבו שם האדם את עיקר מעיינו באחרים ומשתדל להיטיב עמהם ולהשפיע עליהם". אנחנו הבנות, כל כך כאלה.

ולכן, אסור לנו לשכוח לאזן מהצד השני. לדעת להשפיע גם אל עצמנו. לא רק לדבר על, אלא להרגיש את. אנחנו הראשונות בשרשרת:

-ליסוע ברכבת ישראל, מתחנת תל אביב סבידור בקו ישר עד בנימינה.

לרדת, להגיע, ממש קרוב, לגני הנדיב, להסתובב בין הפרחים הנפלאים, להוציא מהתיק שמיכה, או מפה שקנית לך במיוחד, כזו עם ריבועים קלאסים, באדום לבן של פיקניק (מספיק מטר על מטר עשרים, עולה גרוש וחצי). להוציא קופסת דובדבנים, מחברת פשוטה של דפתר עם כריכה חומה מפעם, ולכתוב בה איזה דברים כל כך התפללת עליהם שנים וה' נתן לך.

-ליסוע שתי תחנות באוטובוס לגן שעשועים, בלי ילדים. סתם בקו שאת לא מכירה, להגיע לגן כזה, בשכונה אחרת, שראית כבר מזמן שהעירייה חופרת ועכשיו הוא כבר מוכן.

לשבת עם ספר שכבר אז רצית להתחיל, לסמן בו עם מרקרים שורות שעושות בך מסקנות.

-לראות את הטלפון מצלצל ולא לענות כשכל העולם מחפש אותך, כי את בשעות שאת מחפשת את השקט בתוכך, כי הרי הודעת לבעלך ולילדים שהיום את בשבילך, כך שאין מה לדאוג לך.

– אם מספר או שם של מישהו אחד על הצג עושה לך מתח, ואת מרגישה שאת חייבת לענות, תפתחי חלון סקרנות בתוכך לשאלה למה הוא כל כך מלחיץ אותך, ולא מה הוא רוצה להגיד לך. עבודה פנימית נעשית בתוכך לא בהשלכה על אחרים.

-דעי מה הם הנושאים שמעניינים אותך בשנים האלה של חייך. נצלי את זמנך לבד ללמוד את הנושא בעוד דרגת עומק. הנושאים שמעניינים אותנו קשורים להתפתחות האישית שלנו, והם חשובים להיות מבוררים. בספרים, במאמרים.

-למרות שאת כבר לא תלמידה, רשמי לך נקודות תובנה המגיעות מיד אחרי, או בזמן הקריאה.

אל תחשבי שמה שברור לך כשמש על עצמך ברגע בהיר אחד, יישאר שלך ב'תובנות נצח'.

למתנות האלה יש תפוגה מהירה, והן עוזבות כלעומת שבאו.

עד שהגעת אל מחשבה שקשרה לך את כל היותך יחד, שימרי אותה.

-אם את לא אוהבת טבע, לכי למקום סגור, נקי, מכובד. לא של קניות. אלא של קניינים רוחניים.

-קני לעצמך מתנה שאת בכלל לא צריכה.

-הקיפי ביום הזה, במילים מגדירות רגשות, כל הנאה שאת חשה. פרקי אותה לחלקים חלקים.

לדוג', אם את שותה קפה באותו יום, תברכי, תשתי, ואם הקפה טעים, תגידי במילים לעצמך, "וואי, איזה קפה טעים", ותישארי עוד קצת בחוויה.

אם שמח לך, תגידי לך "יו איך שמח לי עכשיו".

תני לך מחמאות, "איזו מיוחדת אני, שנים חיכיתי לי".

תחזרי עם חיוך ענק, הביתה. מוכנה ורגישה מתוך איכות הלבד- אל המטרה האמיתית שהיא משפחה. יחד.

 

האזינו לדברים מתוך תוכנית 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':