"אנחנו חיים בתוך ימים של ניסים", הכריז הרב אריה אטינגר בפתח תוכניתו 'בית נאמן' בקול חי. "איראן, איראן האיומה שרצתה להשמיד אותנו ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו עם כזאת מלחמה, עם כאלו ניצחונות. ארצות הברית עומדת לצדנו, הגרעין האיראני חטף מכה שמשנה את פני המזרח התיכון."
הרב אטינגר השמיע סרטון שצילם ביום הקודם ליד הים, ועסק בשאלה: "מה קורה כשמגיע גל שרוצה לשטוף אותנו, ואנחנו נבהלים, ואנחנו לא רוצים לדעת איך להתמודד איתו. ומה קורה כשמגיעים טילים מאיראן ושוטף אותנו גלים של פחדים?"
על מנת להתמודד עם הגל, הציע הרב אטינגר שלוש אופציות:
1. "לסגור את האף, להוריד את הראש ולתת לגל לעבור"
2. "לקפוץ מעל הגל"
3. "פשוט לתת לגל לשטוף אותנו, לחוות אותו, להרגיש אותו"
עוד באתר:
"ואני מציע לכם", המשיך, "גם כשמגיעים גלים של פחדים, להבין שהגל הזה הוא חולף, הוא עובר, ולתת לנו לשטוף, להרגיש אותו, לחוות אותו, להיות איתו. אנחנו נגיע למקום הרבה יותר טוב ונפלא."
מההודיה לאתגרי המציאות
"יחד עם זה, יש אתגרים. יש אתגרים, זה לא פשוט", הודה הרב אטינגר. "ואני רוצה כעת להיכנס פנימה, לתוך האתגרים שאנחנו עוברים בעקבות המלחמה הזו ובעקבות כל מה שקורה. הטילים אולי נופלים רחוק, אבל ההדף שלהם מגיע עד לסלון של הבית שלנו. הילדים בבית, בלי מסגרות. יש רעש, יש לחץ. יש פחד. ויותר מהכל, יש עומס רגשי שמכביד על כולנו."
הרב שיתף סיפור מטלטל שקיבל בשבת האחרונה על משפחה עם שמונה ילדים, אותה כינה "משפחת רוזנפלד" (שם בדוי). התיאור של יום שישי לחוץ צייר תמונה מוכרת לרבים:
"שמונה ילדים, אחד עם חום, אחת בוכה כי נעלמו לה הנעליים. הקטן פתח את הקמח על הספה, ממש ככה כמה דקות לפני הדלקת נרות. והבכורה נכנסה למטבח בפעם החמישית רק לשאול, אמא, מה יש לאכול?"
האם, כפי שתיארה לרב אטינגר, הגיעה לנקודת השבירה: "כבר הייתי ממש על הקצה. שום דבר לא עבד לי. השעון רץ, המרק גולש, וכל הבית כאילו שורף את הנפש מבפנים."
כאב משותף
הרגע הדרמטי הגיע כשהאם התפרצה: "פה זה קרה לי, פשוט התפוצצתי, התפרצתי. לא התפרצתי על משהו מיוחד, אלא פשוט צרחתי, די, תעזבו אותי, אני כבר לא נושמת. אתם לא רואים שאני לבד כאן? מה קורה איתכם?"
אבל הרגע המטלטל קרה אחר כך: "ואז השתתקו כולם, אפילו הקטנצ'יק. כולם השתתקו. אבל מה שתפס אותי", מתארת האמא, "זה לא היה השתיקה. זה היה דווקא הבן שלי בן השבע. למה? הוא הסתכל על הרצפה, ואני גם מסתכלת על הרצפה, אני מתביישת. אני לא מסתכלת על הילדים ועל המשפחה. ואז אני רואה על הרצפה דמעה נוזלת לה. פשוט דמעה על הרצפה. ואני לא יודעת האם הדמעה הזו היא דמעה שלי או דמעה שלו."
המשך הסיפור חשף תובנה עמוקה יותר. "בלילה אחרי שהאור כבה והאורחים כבר הלכו, סיפרתי לבעלי, הרגשתי שאני לא יכולה לנשום. אבל אז קלטתי שאני בעצם שוכחת שלא רק אני לא יכולה לנשום, גם הילדים שלי לא יכולים לנשום. אני כאבתי. אבל התבלבלתי וחשבתי שרק לי מותר לכאוב."
הבית שכמעט התמוטט
הרב אטינגר הוסיף סיפור נוסף שקיבל השבוע מאברך תלמיד חכם: "תראה אני לא במילואים. אני עוזר במלחמה הזו דרך לימוד התורה הקדושה. אבל כל פעם שהילדים משתוללים אשתי מתפרצת ואני משתדל לעזור. תאמין לי אני באמת משתדל. אבל יש כאן בלאגן עד השמיים."
האברך תיאר תחושה של חוסר קיום: "אני מרגיש כאילו אני לא קיים. כאילו אני רק בתפקיד. ואז אשתי מהצד השני בוכה, ואני משתתק, והיא צורחת, ואני רק מנסה להבין איפה איבדתי אותה. היא אומרת שהיא לא צריכה רק עזרה, היא צריכה שאני ארגיש אותה."
צלילה לעומק הנפש
החלק המרכזי של התוכנית היה תרגיל מהפכני שהרב אטינגר ביצע עם המאזינים בזמן אמת. הוא ביקש מהם להתארגן עם דפים ועטים ואפילו "קצת חפצים או בדים כאלו שיוכלו לשרת אותנו". הרעיון היה "שנתבונן מה קורה לנו בתוך כל הבלאגן, מה קורה לבת זוג או לבן זוג שלנו, ומה קורה לילדים שלנו בתוך כל הבלאגן הזה."
השלב הראשון כלל שאלות חדות ועמוקות:
– "מה בעצם הנוכחות של הילד שלכם, שכל כך מאתגר אתכם, מה הוא בעצם לוקח מכם?"
– "מה הילד או הילדה שהכי קשה לכם מולם?"
– "כשהילד הזה נמצא, מה הוא לוקח ממני, על מה הוא משתלט עליי?"
– "מה אותו ילד מונע ממני להיות?"
– "מה הוא מעורר בי שאני בעצמי מופתע?"
– "האם אני מרגיש שהנוכחות שלו חושפת משהו שאני מדחיק?"
מאזינים חולקים את הכאב
במהלך התרגיל עלו למספר מאזינים לשידור. מאזינה צעירה שגרה עם הוריה שיתפה באתגר שלה מול האם: "אני רוצה להיות לגמרי חופשייה מול אמא שלי."
אך התוספת המרגשת ביותר הייתה של אב למספר ילדים שבנו סובל מהיפראקטיביות וצריך ריטלין: "יש לי ילד שהוא היפראקטיבי, שהוא מטופל על ידי ריטלין. מצד אחד הוא מאוד מאוד דורש תשומת לב. הוא פשוט לוקח את כל האנרגיות 24 שעות ביממה".
האב תיאר כיצד הילד "משתלט על החולשה שלי" ועל "איזה כעס" שמעורר בו. הרב אטינגר, שהזדהה עמו מניסיונו כמחנך, הוביל אותו למיקום שונה: "תשאל את עצמך, מה זה מונע ממך להיות? מה זה מעורר בך שאתה כל כך מופתע שם?"
פריצת דרך: מהכעס להבנה
הרגע המכונן בתרגיל הגיע כשהרב אטינגר שאל את האב להתבונן גם בילד עצמו: "מה הקול שזועק מהבן שלך בלי שהוא מדבר? מה הילד אומר? האם הוא אומר משפט כמו, אני לא נראה, אני פשוט לא מובן? אני פוחד ואתם לא שואלים אותי ממה? אני כועס כי אתם לא נחים לרגע בשבילי?"
תשובת האב הייתה מרגשת: "אני חושב שהקול שעולה ממנו זה שהוא מנסה לבטא את עצמו במובנים מסוימים, והוא לא מצליח. הוא מנסה לראות איך הוא יכול להראות, הרי כל העניין הזה של ההיפראקטיביות שהוא מנסה להראות, הלו, חבר'ה, אני פה."
"מצוין", אמר הרב אטינגר, "הוא מנסה להראות נוכחות, הוא מנסה להגיד אני פה ואתם לא מבינים."
ואז הרבה יותר קל לנו להיות שם בשבילו הודה האב.
השלב השני של התרגיל עסק בפחדים שמעוררים הטילים והאזעקות. הרב אטינגר שאל: "מה קורה לך כשהילד שלך פוחד מהטילים? מה זה עושה לך שהוא פוחד? האם אתה באמת פנוי להכיל אותו, או שזה מפעיל בך חרדה שאתה לא מוכן להרגיש אותה? האם אתה נבהל מהפחד שלו כי אתה בעצמך פוחד?"
הוא שיתף אנקדוטה אישית: "הבן שלי אמר לי, שאלתי אותו אם הוא פוחד, אז הוא אומר לי, אבא, ואתה פוחד? כאילו, הוא ככה שם אותי בפינה כזה, אבא, ואתה פוחד?"
אם לכעס היו מילים
החלק האחרון של התרגיל היה היצירתי ביותר. הרב אטינגר ביקש מהמאזינים לדמיין: "אם לכעס הזה היו מילים. דמיינו שהכעס שלכם מקבל קול, מקבל דיבור, מקבל איזושהי צעקה כזו שלא נשמעת. תנסו לדמיין את הקול הזה צועק ואומר, מה הוא בעצם אומר שם?"
הוא הציע אפשרויות:
– "אני לא כועס, אני פשוט מותש"
– "אני מרגיש בלתי נראה"
– "אני צריך רגע לעצמי ולא העזתי לבקש את זה"
– "אני מתגעגע לשקט שפעם היה לי שעכשיו נעלם"
באותה מידה, הוא ביקש לדמיין את הקול של הילדים:
– "אני לא רע, אני פשוט לא מובן"
– "אני פוחד ואתם לא שואלים אותי ממה"
– "אני כועס כי אתם לא נחים לרגע בשבילי"
בסיום התרגיל, שיתף מאזין שעבר את החוויה עצה מעשית: "אסור להילחם בילד, בפרט שזה ילד שלנו, כי כל המלחמות, כל ההתנגדות לילד, זה רק מחזק אותו ומגביר לו את האנטיות. ומי שמתחבר לילד ומראה לו בדיוק את ההפך, אז זה מה שמשפר אותו, וזה מה שגורם לו להתנהג בדיוק כמו שאנחנו רוצים."
האזינו לדברים המלאים, מתוך התוכנית 'בית נאמן' בהגשת הרב אריה אטינגר: