עמדתי שם, ליד הניקוז, והמים הציפו את הרצפה.
יכולתי להביא מגבות, לשטוף, לסחוט – ולחזור שוב ושוב, כל היום.
אבל הבנתי משהו פשוט: המים הם לא הבעיה.
הבעיה היא החסימה.
כשפתחתי את הבור, גיליתי חסימות שלא נתנו למים לזרום.
ברגע שניקיתי אותן – הכל התחיל לזרום מחדש, בלי מאמץ.
וככה זה גם אצלנו.
אנחנו מתייעצים, שואלים, מחפשים פתרונות, רצים לסדר את "המים" – הסימפטומים, התוצאות שאנחנו רואים בחוץ.
אבל שוכחים לבדוק את השורש.
שוכחים לפתוח את החסימות שבפנים.
עוד באתר:
הסיפור של שלמה
שלמה הגיע אליי עם מבט כבוי.
"ניסיתי הכל," הוא אמר, "אבל אני מרגיש שאני חי על אוטומט. שום דבר לא זז."
כשהתחלנו לדבר, גילינו חסימה אחת גדולה: פחד ישן מכישלון.
הוא היה כל כך עסוק להסתיר אותו, שהוא לא הרשה לעצמו אפילו לחלום.
פעם אחר פעם הוא "נגב את המים" – קנה עוד ספר מוטיבציה, נרשם לקורסים, פתח יומנים חדשים – אבל בפנים, הפחד עדיין סתם את הזרימה.
ביום שבו העזנו להסתכל לחסימה הזו בעיניים, משהו השתחרר.
שלמה בכה. הרבה.
אבל אחרי הדמעות – הגיע השקט. ומיד אחריו, התחילו רעיונות, פעולות קטנות, התקדמות אמיתית.
המסר
לפעמים, כל מה שאנחנו באמת צריכים זה לא עוד מגבת – אלא אומץ להסתכל פנימה.
להעז לראות מה עוצר אותנו.
להסכים לפתוח, לשחרר, לתת לזרימה לחזור.
כי כשמנקים את החסימות – הכל מתחיל לזוז.
גם המים. וגם החיים.
להתראות חברים,
המשך חופשה נעימה.
אריה אטינגר
