"לא שחיתות רגילה; שחיתות במעטפת של ערכים"

כתוב במסכת דרך ארץ זוטא (סוף פ"א ) עשרה נכנסו בחייהם לג"ע חנוך אליהו משיח חירם מלך צור, עבד מלך הכושי, יעבץ בנו של רבי יהודה הנשיא בתיה בת פרעה סרח בת אשר רבי יהושע בן לוי ואליעזר עבד אברהם

אליעזר מי שהיה עבד כנעני, שנולד לתוך קללה ("ארור כנען"), מתעלה עד לדרגת "דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים"

המדרש (בראשית רבה נ"ט) מצייר אותו כ"זקן ביתו – זיו איקונין דומה לו", כלומר לא רק חיצונית אלא גם רוחנית: הוא השתקפות של אברהם. וכשנשלח להביא את רבקה ליצחק, התורה מציגה אותו כנשלח בשליחות כל מעשיו נאמרים בלשון "ויאמר א-דני אברהם", מעשיו מכוונים

אבל באותה שעה התורה מדגישה שהוא עדיין "עבד". גם כשהוא מגיע לשיא – הוא נאמן. הוא איננו הופך לאברהם, אלא נשאר "דולה ומשקה" – מעביר הלאה את אור רבו.
זו נקודת השיא של אליעזר: הוא אמנם שייך לעולם ה"קללה", אך בכך שהוא מבטל את עצמו לגמרי אל רבו, הוא נעשה כלי להמשכת השכינה.

ולכן, במדרש תנחומא על המלחמה בארבעת המלכים, כאשר כולם חזרו מפני שהיו להם עבירות — רק אליעזר נשאר. זה מלמד שמדרגתו הרוחנית גבוהה יותר אפילו מן "ילידי ביתו" של אברהם. באותה שעה נתן בו הקב"ה גבורה של אדם אחד מול אומות, והוא נהיה שותף לניצחון.

נמצא שאליעזר מגלם את הרעיון התורני העמוק

שמדרגת "עבד ה'" לא נמדדת לפי ייחוסו של אדם אלא לפי דבקותו.
הוא בא ממקור ארור, אך בדבקות באברהם הפך להיות "המושל בכל אשר לו" – מושל ביצרו, שלם באמונה, וכל כולו כלי להעברת תורת רבו לעולם.

על אליעזר מצד אחד נאמר, שהוא צדיק, תלמיד חכם ודומה לאברהם אבינו = זקן ביתו, זיו איקונין שלו דומה לו, ואף "המושל בכל אשר לו – במושל ביצרו".
ומצד שני, במדרש אחר (בראשית רבה נ"ו ב') הוא נקרא "ארור ודומה לחמור". כיצד ייתכן ששני תיאורים הפוכים כאלה יתקיימו באדם אחד?

חז"ל עצמם הניחו יסוד לפתרון זה – שהאדם עלול להכיל ניגודים. מצד אחד אליעזר נשאר קשור לשורש הארור של חם, אך מצד שני היה דבוק באברהם וזכה להתעלות

ה"ארור" אינו מתאר את מהותו המוסרית של אליעזר אלא את שורשו הרוחני – שנולד מזרע חם, שעליו נגזרה קללה "עבד עבדים יהיה". אך באמצעות דבקותו באברהם הוא תיקן את שורשו, ולכן זכה להיות "המושל בכל אשר לו" – מושל ביצרו, ואף היה דומה לו ממש בזיו איקונין ובחכמה.

אליעזר היה כלי קדוש – אבל לא מקור קדושה. ולכן המדרשים שמהללים אותו מתארים את כוחו כעבד מושלם, נאמן וצדיק, ואילו המדרשים הקוראים לו "ארור" מדגישים את המקור שלו או את  הגבול הרוחני שלו.

בדרכו עם אאע"ה להר המוריה הוא מכונה 'חמור'.

ולכן, כאשר רצה להשיא את בתו ליצחק, אברהם עוצר אותו באומרו: "בני ברוך ואתה ארור". אין כאן בזיון, אלא בירור עמוק של מדרגות רוחניות. הברכה והקללה אינן רק סטטוס או כמות של צילומים שצילמו אותו עיתונאים… אלא שייכות רוחנית

ולכן כשאמר אברהם בהר המוריה לנעריו "שבו לכם פה עם החמור", הם היו בבחינת חמור, אליעזר וישמעאל אין זו פגיעה אלא הבחנה במדרגת ראייה. "הנערים" (ישמעאל ואליעזר) אינם רואים את הענן, לא מפני שהם רשעים, אלא מפני שמדרגתם שונה.

ומפרשים רבותינו, כל מסעו של אליעזר לחרן הוא תיקון אישי עמוק – לא רק שליחות עבור רבו, אלא תהליך של גאולה רוחנית עבור עצמו. הוא נשלח מארור לברוך, מן הרצון "לעשוק אהובו של עולם" ולהכניס את בתו לזרע אברהם, אל ההכרה המוחלטת בשליחותו: "השם הצליח דרכי". ברגע שהוא אומר "עבד אברהם אנכי", הוא מקבל על עצמו באהבה את מקומו בעולם – ובזה הוא נעשה מבורך

לפי המדרש בפרקי דרבי אליעזר מבואר שאליעזר הוא בנו של כנען— כלומר, הוא נושא בתוכו את שורש הקללה של כנען, אך גם את האפשרות לתקן אותה. נמרוד, הוא ההיפך הגמור: משתמש בכוחו לשלוט

 

 

 

ולהשליט כפירה בעולם, ואילו אליעזר לוקח את אותה נטייה לשליטה — ומקדש אותה, משעבד אותה לאברהם אבינו.

זהו עומק הפסוק "המושל בכל אשר לו —" אמרו חז"ל  "המושל ביצרו". הוא שורש של "מושל" ו"עבד" גם יחד. בעוד שנמרוד מושל באחרים – אליעזר מושל בעצמו. בכך מתקן את חטא חם וכנען.

כל מהותו של אליעזר היא להפוך את הקללה לברכה. נח אמר "עבד עבדים יהיה לאחיו", אך התורה מלמדת כיצד עבד כזה יכול להפוך לעבד ה'

אברהם מגלה בו את הפוטנציאל הזה, ולכן מפקיד בידו את שליחותו הגדולה — למצוא את רבקה, אם האומה. בכך הוא מאפשר לו לעלות מדרגת "עבד כנעני" לדרגת "שליח השם", עבד של קדושה.

הרעיון הזה מסביר מדוע כל הסיפור של אליעזר בתורה נכתב באריכות עצומה — יותר מפרשת בריאת העולם. כי אין זו רק שליחות טכנית, אלא תהליך רוחני אדיר שבו קללה קדומה מתהפכת לתיקון של אמונה, נאמנות ודבקות.
ומכאן אפשר להבין גם מדוע המדרש רומז שדווקא דרך אליעזר יש תיקון לקללה של כנען

במדרש מבואר שכשאברהם ניצל באור כשדים והיה מהלך בתוך האש חשבו כולם את אברהם לאלוה עד שהכריז בכל העולם שה' הוא האלוקים והקב"ה הצילו מכבשן האש ואז כולם הודו לו ונתנו לו מתנות וגם נמרוד נתן לאברהם מתנה את אליעזר.

וכך הגיע אליעזר לבית אברהם כיצד.

אליעזר תוקן בזכות דבקותו, בזכות ביטולו המוחלט.

לכן אמר "עבד אברהם אנכי" — לא רק הצגה לפני לבן ובתואל, אלא הצהרה של זהות: אני אינני אלא שליחות של אברהם. לא אני פועל, אלא הוא פועל בי.

 

ומדוע העדיף אברהם אשה מחרן ולא את בתו של אליעזר?

בדרשות הר"ן(דרוש חמישי), הוא כותב שיש חסרונות של  מידות ויש חסרונות של  אמונה:

• המידות – כמו קנאה, גאווה, אכזריות, תאווה, נקמה – חודרות לעומק הנפש, ומשאירות רושם על הצאצאים, משום שהן מעצבות את טבע האדם ואת כוחות נפשו. תכונות אלה נטמעות בצאצאים, ויוצרות "טבע משפחתי" של נפש מושפעת.
• ויש את חסרונו תהאמונה – כמו עבודה זרה, שאינן נטמעות בעצם המהות הרוחנית, אם האדם חוזר לאמונה בה', הוא מתנתק לחלוטין מן השורש הקודם, ונעשה כבריה חדשה. על כן גר, כשהוא מקבל עליו עול תורה ומצוות, "נולד מחדש" – ונעקר שורשו הקודם.

מתוך זה מובנת בחירת אברהם:
בתו של אליעזר, על אף צדקותה, נולדה מזרע חם וכנען – שעליהם נאמר "עבד עבדים יהיה". כלומר, בתולדות אותה משפחה היה שורש של פגם במידות – כפיפות, תאווה, עבדות חומרית  שטחיות חוסר רצון להיות אדם עם משמעת עצמית זהו פגם נפשי ואברהם ידע כי זרע ישראל העתידי זקוק לשורש של מידות מתוקנות לחלוטין.

לעומת זאת, רבקה אמנם באה מבית של עובדי אלילים, אבל שורש חטאם לא היה במידות אלא בחוסר אמונה – חוסר ידיעה. וכשנמצאת בה אמונה טבעית, אהבה, חסד ונקיות מידות, קל לה להיפרד מאמונת השקר ולהיקשר באמת. לכן, כשנפגשה עם דבר ה' שבפי אליעזר, מיד אמרה "אלך", והתגיירה בשלמות.

מבאר השם משמואל, נח השתכר בא חם בנו וסירס את אביו ומדוע? מבואר בחז"ל אמר חם לאדם הראשון היו שני בנים קין והבל וראה מה קרה רבו שניהם על ירושת העולם ורצח קין את הבל אחיו ולאבי נח יש שלושה ועדיין רוצה הוא שיהיו לו עוד בנים עמד וסירסו ואם כן חם במעשיו חשב על עצמו ורק על עצמו. הוא לא רצה שהירושה תתחלק לארבעה חלקים אמר נח אם אתה כה להוט אחר חלקך שאתה חושש שמא יהיה לך פחות משליש עולם עבד עבדים תהיה כלום לא יהיה לך שכן מה שקנה עבד

עיקר חטאו של חם היה במידת האנוכיות — הוא ראה את העולם דרך עיניו בלבד. כל רצונו היה שלא ייגרע חלקו, לא עניין אותו רצון אביו, ולא טובת זולתו. לכן סירס את נח כדי לשמר את ירושתו, ומתוך כך נעשה עבד. כי עבד הוא מי שכל עולמו סובב סביב עצמו, ואין לו חירות לצאת מעבר לגבולות האני. זהו שורש הקללה – עבד עבדים יהיה, כלומר אדם שאינו מסוגל לראות את זולתו

לעומת זאת, אליעזר — בן חם, נצר לשורש הארור — הגיע לבית אברהם, ושם החל תהליך התיקון. שנים רבות שירת באמונה, אך שורש האנוכיות עדיין לא נוקה לגמרי, שהרי אמר אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי, הוא רמז – אלי יגיע יצחק…היה לו אינטרס להרוויח את יצחק כחתן

בשליחות לחרן,  נדרש אליעזר לעשות מעשה של ביטול מוחלט. הוא יוצא בשליחות שאין בה שום טובת הנאה לעצמו, ואף להפך — הצלחת השליחות מונעת ממנו את השידוך שהוא חפץ בו למען בתו.

כך הוא הופך מארור לברוך

לפי זה מובנים דברי אברהם: "בני ברוך, ואתה ארור – ואין ארור מדבק בברוך".
לא הייתה זו גזירה של ניתוק, אלא הכרה במציאות רוחנית, עד שאליעזר לא יתוקן, אין חיבור פנימי בין ברוך לארור. רק לאחר שימלא שליחותו מתוך ביטול גמור — יתהפך הארור לברוך.

אליעזר מוותר על החלום, על החתן, על יצחק למען אברהם אבינו, זה התיקון הגדול לחם שהיה אנוכי הוא הפוך מאנוכי – עבד אברהם אנוכי

לא רק שאינו מקנא, אלא מתפלל בכל לבו על הצלחת רבו – הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם .
זו תפילה שאין בה נגיעה עצמית, אלא כולה מסירות ונאמנות. הוא מבקש הצלחה לא לו, אלא לאחר.

לכן מדגישה התורה את בהילותו: "ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת" – מידה כנגד מידה. כשאדם ממהר לעשות רצון ה' בלי חשבונות עצמיים, גם מן השמים ממהרים להיענות לו.
מיד 'ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו" – הוא נותן, מעניק, מוותר. אותו אדם שבשורשו היה אמור להיות "חמדן", "לוקח לעצמו", נעשה עכשיו "נותן לאחרים".
זהו תיקון שלם של המידה ההפוכה.

ויותר מכך הוא נותן מיד, מדוע? כדי שלא יתחרט, הוא רואה את הגברת הוא עלול להתחרט…אלא הוא מיד מבקש לבטא את האמת במיידי.

 

כאשר הגיע אליעזר לבית בתואל ולבן, המדרש מתאר ששמו רעל בצלחת של אליעזר כיון שרצו להורגו אלא שראו זאת המלאכים והחליפו את הצלחות ולבסוף בתואל אכל ומת.

הוא מיד רוצה לצאת, הוא יודע אם עכשיו ימתינו, יבוא עיכוב של שבעה ימים, ואולי ייפסק חוט ההצלחה.

מתוך אותה מסירות גמורה לרצון רבו, הוא מכריז:

ובכך מתבררת גודל מדרגתו:
אליעזר לא רק דבק באברהם — הוא כבר פועל ברוחו של אברהם.
כמו שאברהם עמד בניסיון העקדה מתוך ביטול מוחלט לרצון ה', כך גם אליעזר עומד בשליחותו מתוך ביטול מוחלט לרצון רבו.

נשאלת השאלה, מדוע לא סיפר להם אליעזר את שם החתן יצחק?

אלא היות וראה אליעזר שלבן רץ ומזמין אותו הביתה ומכריז ואנוכי פיניתי את הבית (מע"ז) בשביל כסף הסכים להשליך את אליליו לכן דיבר איתו אליעזר בשפתו שלו עבד אברהם אנוכי וה' ברך אותו ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב וכו'

אליעזר, איש חכם ומנוסה, קלט מיד את לבן ובתואל — שכל רצונם הוא בממון. לבן "רץ לקראתו" — לא מחמת חסד אלא "כראותו את הנזם ואת הצמידים". לכן דיבר איתם בשפה שתדבר אליהם: לא על קדושה, ייחוס וייעוד אלוקי, אלא על צאן, בקר, כסף וזהב. הוא העלים את שמו של יצחק, שהוא נולד בגיל מבוגר של ההורים, שהוא 'צחוק עשה לי אלוקים' שהוא סיפור של נס…כל זה לא מעניין את בני משפחת רבקה, אין מה לספר להם על החתן המיוחד בעיניהם השידוך נמדד רק בכסף.

בכך הראה אליעזר חכמה גדולה — לדבר בלשון העם שאליו הוא נשלח, מבלי לפגום באמת הפנימית של שליחותו. הוא לא שיקר, הוא פשוט בחר באיזה חלק של האמת להשתמש, לפי הצורך התיקוני של השעה.

לפי זה יוצא שהשליחות היא לא רק למצוא שידוך רבקה ליצחק, לא רק…אלא עוד שליחות, למצוא את עצמו מחדש — לתקן את שורש האנוכיות שירש מחם וכנען אם בתחילה ביקש להשיא את בתו ליצחק (מתוך שאיפה אישית), הרי שכעת הוא מוסר את הכל למען רבו ולמען השליחות.
הוא לומד כיצד להיות נאמן באמת — לא לרצונו אלא לרצון העליון.
מאחר שתיקן את מידותיו בשלמות, נעשה ראוי להיכנס חי לגן עדן, כמו חנוך ואליהו. זו אינה רק זכות פרטית, אלא סמל לכך שאדם שנולד בשורש של חושך יכול להפוך את טבעו ולהיות אור לעולם.

ולכן אומרים רבותינו גם היתה לאליעזר קפיצת הדרך, כי מי שמבטל את רצונו לרצון העליון,  הזמן עצמו מתבטל בפניו.
כשהאדם מתאחד עם השליחות האלוקית, אין אצלו עוד מרחקים – הכל נהפך למסלול אחד ישר, כהרף עין. לכן אברהם לא יוצא לבד לשליחות אלא לוקח את אליעזר, כי השליחות היא לא רק למצוא כלה ליצחק אלא גם להרים לרומם את אליעזר עבד אברהם מקללה אל מדרגת "ברוך השם"
לכן נשבע אברהם לאליעזר

השבועה לא נועדה משום חשש שאליעזר ימעל, אלא משום שעניינה היה לנתקו לחלוטין מכל אינטרס אישי.
אליעזר, כידוע, היה לו בת, ורצה להשיאה ליצחק. אברהם הכיר באהבתו ובנאמנותו, אך ידע שבנפש האדם יכולה להיות תערובת דקה של רצון עצמי גם במעשים טובים.
השבועה נועדה להעמיד אותו במבחן של ביטול מוחלט — האם יוכל לפעול למען רצון רבו בלבד, גם נגד נטיית לבו.

אנשים בדרך מצדיקים את מה שהם עושים. מצדיקים את מה שהם רוצים

בפרשת וירא למדנו על העיר הרעה, סדום, מה היה שם בסדום? היו כופים על תכונת הרוע לא היו מרשים לעשות חסד

וכך היו מקום של שחיתות היה נראה יפה טוב עם עניבות… אבל רוע.

לדוגמא, היה את הקומיזנים שכולם יהיו שווים  כולם חשובים…ובשביל שיבינו שכולם חשבו הרגו למעלה מ 20 מליון איש

יש את האו"ם, כמו עוד מערכות בינלאומיות גדולות, מדברים בשם "שלום עולמי", "זכויות אדם" ו"צדק אוניברסלי "
אבל בפועל, פעמים רבות הוא פועלים לפי אינטרסים, לחצים פוליטיים וכוח.
יש נאומים על שלום, אך החלטות לעיתים מלאות צביעות ושקר

הרי האבסורד זועק עד השמים— עולם שמציב את ישראל על ספסל הנאשמים בשם "הצדק", אך נאלם דום מול משטרים רודניים שמדכאים אומללים סובלים ועוד מליוני בני אדם מכל מיני סוגים

"צדק" – כזה אינו צדק, אלא שימוש ציני בשפה מוסרית לצרכים פוליטיים.

אבל יש כאן גם שיעור רוחני עמוק:
עם ישראל נבחן תמיד אל מול המוסר העולמי — לא כדי להישבר, אלא כדי להזכיר שיש אמת שאינה נמדדת במספר הצבעות, אלא באור שמאיר מתוך צדק אמיתי.
אנחנו לא נמדדים על פי מה שאומות העולם אומרות עלינו, אלא על פי מה שאנו באמת עושים: חסד, תיקון, מוסר, חיי תורה ואחריות אנושית.

וכך היה היטלר ימ"ש חוקי החזק שורד

וכך אנו רואים שוב ושוב אצלנו בארץ, איך אדם שמופקד על דין, צדק או מוסר — מתחיל לעצב את המוסר לפי נוחיותו…
איך שופט הופך משומר חוק — ליוצר חוק…
איך היועץ הופך לשליט, ואיך האדם ששומר על הגבול — מוחק את הגבול…

ביסוד התופעה הזו עומדת תופעה נפשית עמוקה

האדם לא סובל קונפליקט פנימי בין מה שהוא יודע כנכון — למה שהוא רוצה.
כאשר הוא רוצה משהו אבל מבין שזה סותר את ערכיו, הוא לא יאמר לעצמו "אני מושחת", או אני שלילי.
הוא פשוט ישנה את ההגדרה של מוסר כך שתתאים לו.
זו מנגנון הגנה עתיק –האדם מייפה את יצרו בשם ערכים נעלים.

הבעש"ט אומר שוחט משום מה חייב משום צובע (גמרא במסכת שבת) פירש את הדברים בדרך הדרש, לעתיד לבוא הקב"ה שוחט את היצה"ר, מדוע שוחט אותו? משום צובע, הוא לא רק החטיא את האנשים אלא הוא צבע את העבירה בצבע וורוד או לבן…

שופט יכול להאמין שהוא "מגן על שלטון החוק" בזמן שהוא רומס את החוק,
ויועץ משפטי יכול להאמין שהוא "שומר על הדמוקרטיה" – בזמן שהוא שולט במקום נבחרי הציבור.
הם לא חשים רשעים — להפך. הם חשים שליחי צדק.
השקר המסוכן ביותר – הוא השקר שאדם מספר לעצמו.

חז"ל מתארים את דייני סדום כאלופי הצדק המעוות.
הם הקימו מערכת משפט "מודרנית" – שבה כל גזל נעשה בשם החוק.
לא היה שם אנרכיה, היה שם חוקיות טוטלית — רק שהיא לא נבעה מאמת או יעילות חברתית… אלא מאינטרס.
הם לא חיפשו את הטוב — הם חיפשו שליטה בתחפושת של צדק.

כאשר מוסר מתנתק ממקורו האלוקי, הוא נהפך לכלי בידי האדם.
בלי אלוקים — אין אמת מוחלטת (אם אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי)

התרופה היחידה לתופעה הזו – היא ענווה מוסרית.
להבין שמוסר אמיתי לא נולד מתוך הרצון שלי, אלא מתוך אמת גדולה ממני.
שופט אמיתי, מנהיג אמיתי או יועץ אמיתי – אינו מתיימר לדעת טוב מכולם,
אלא נשען על אמת שמעליו: חוק, אלוקים, מצפון שאינו תלוי באינטרס.

כאשר מוסר מתנתק מענווה – הוא נהפך לרודנות עטופה באידיאליזם.
כאשר מוסר נובע מענווה – הוא נהפך לאור שמרפא את החברה.

בכל דור יש דייני סדום– אנשים חכמים, רהוטים, מוסריים לכאורה –
אבל עיוורים לאמת, כי הם מאוהבים בעצמם.
אולם בכל דור יש גם אברהם – אדם אחד שמסרב לעצב את האמת מחדש.
שמחפש צדק שאינו תלוי בדעת הרוב

כשאדם או מערכת אומרים אנחנו נחליט מהו מוסר,
זה כבר לא מוסר – זו שליטה בתחפושת של ערכים.
האדם לוקח את מושג הצדק האלוקי, שנועד להגביל את כוחו,
והופך אותו לכלי שבאמצעותו הוא מרחיב את כוחו.

אותו עיקרון שמטרתו הייתה לרסן את היצרים נהפך לכלי הנשק של האגו עצמו.

זו לא שחיתות רגילה – זה שחיתות במעטפת של ערכים

זו לא גנבה של כסף, אלא גנבה של סמכות מוסרית.
האדם גונב את מושג ה"טוב" – ומשעבד אותו לעצמו.

ככל שהאדם מרגיש יותר עליון מוסרית, כך הוא נמשך לשחק תפקיד של אל קטן (אל זר אשר בקרבך)
זה מה שקרה לדייני סדום:
הם לא רצו לבטל צדק – הם רצו להיות הצדק.
ולכן כל מי שעמד מולם, גם אם דיבר אמת,
נחשב בעיניהם מאיים על עצם זהותם.

כשאין סמכות גבוהה – האדם נהפך ליחיד שמגדיר טוב ורע.

האדם מתחיל לומר לעצמו – "אני יודע מה טוב, אין מי שיגיד לי אחרת".

אומר אברהם אם אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי

וכתוב בספרי הפנמיות, שהקב"ה רוצה שהשקר הזה ייחשף.
הוא מאפשר לשקר להתעצם,
כדי שהעולם ילמד מה קורה כשאין אמת.
כשאנו רואים מוסדות של צדק שמאבדים צדק,

ואז מתעוררת צעקה פנימית:
'השיבה שופטינו כבראשונה'

שיפוט שלא נובע מאינטרס

זו היתה עבודת אליעזר לא להיות עוד – חושך אלא אור להילחם נגד האינטרסים למען האמת, אליעזר עבד אברהם שמצליח להפוך מארור לברוך

מראה מסלול ודרך של הצלחה, דרך והצלחה אמתית.