בתוכנית מיוחדת ומרגשת של 'עומקא דליבא', הקדישה אפרת ברזל שעה וחצי לשיחה אינטימית ועמוקה עם שובל רביב — אישה חרדית, אימא לשישה, שעוברת תהליך החלמה של שנים מפוסט-טראומה מורכבת (C-PTSD). שובל פתחה לראשונה חלון נדיר לעולמה הפנימי, לילדות שנפגעה, לשנים של השתקה ולהתמודדות היומיומית שמתפרצת לפתע במקומות קטנים ושגרתיים.
ברזל פתחה את השידור בהקראת שיר שכתבה רביב ותיארה כיצד כבר במפגש המקדמי הבינה שצריך לתת במה לקול שלה. שובל הסבירה את ההבדל בין טראומה לבין פוסט-טראומה מורכבת: “רוב הטראומות לא הופכות לפוסט-טראומה. אבל טראומה מתמשכת — בעיקר בילדות — מחלחלת לכל תחום בחיים: עבודה, זוגיות, לידות, הורות. היא הופכת חלק מהזהות. אנחנו יודעים להגיד ‘פוסט-טראומה מורכבת’ — אבל לא באמת מבינים מה היא נושאת בתוכה"
הפגיעה שנמשכה שנים: "אף אחד לא אמר, אף אחד לא טיפל"
רביב חשפה בעדינות אך בתקיפות: “בבית חרדי של חוזרים בתשובה, נפגעתי כמה שנים. ניסיתי לרמוז, ניסיתי להגיד – אבל אמרו לי להתעלם. הבנתי שאם לא מדברים על זה, זה כאילו לא קיים".
עוד באתר:
במשך שנים ניהלה חיים חיצוניים תקינים: התחתנה, ילדה, עבדה – והכול תחת שכבת דיסוציאציה של “לא היה”.
רגע הקריסה: "הפסיכיאטר אמר — הנפש שלך צועקת הצילו"
אשפוזו של בנה בן השבוע היה נקודת המפנה בחייה. רביב: “בהנקה הוא השתנק טיפה. חשבתי שהוא ימות. פתחתי עיתון להסחת דעת – נפתחה פרסומת למצבות. התחלתי לצרוח".
האחות זיהתה שמשהו עמוק קורה ושיגרה אותה למיון פסיכיאטרי. “הפסיכיאטר אמר: זו לא דיכאון אחרי לידה. זו התמוטטות. הנפש שלך מלאה עד גדותיה — והיא צורחת.”
הטריגרים הקטנים שמזיזים הרים: ריח, מילה, חנות, תור, המעלית — אפילו כביסה
רביב תיארה כיצד כל פעולה שגרתית עלולה לפתוח מחדש את "הפצע החרוט":
• צפיפות בקניון
• טלפון מהגננת
• חנות עמוסה
• התקרבות פתאומית של ילד
• כביסה שלא התקפלה
“טריגר יכול לבוא מכלום — ריח, צליל, מילה. אני יכולה להיראות יציבה — ובשנייה ליפול לקצה הסקאלה". על הכביסה סיפרה: “אם סל הכביסה מלא — אני מרגישה שאני מתפרקת. החרדה משתלטת. אני מתקפלת ומתפקדת בלי לנשום.”
רביב הודתה בכאב: “לפעמים ילד רץ אליי לחיבוק — ואני נבהלת, דוחה בלי לגעת. דקה אחרי זה אני הולכת אליו ובוכה איתו. הם יודעים — אמא מתמודדת.” גם בהורות היומיומית: “אני לא נותנת לילדים לישון אצל חברים, לא אצל סבתא. אני יודעת שזה לא רגיל — אבל זה מעבר לשליטה שלי.”
אחד האפקטים המוכרים ב-CPTSD הוא “מצבי קיצון”: “במשברים גדולים אני מתפקדת כמו מכונה על סטרואידים. אבל כשתופסים אותי בשגרה — לפתע אין לי כוח אפילו להכין בקבוק”. ברזל השוותה זאת להלומי קרב — ורביב הסכימה: “אנחנו אנשים של קצה.”
רביב מספרת שהיא כותבת שנים: “פעם פחדתי שמישהו ימצא. היום אני רוצה שהילדים שלי ידעו מי זו אמא שלהם. זו לא בושה — זה הסיפור שלי". ברזל הקריאה משיריה — על בדידות, על פיוס, על חיים שמתחילים מחדש.
רביב: “אנחנו כל הזמן בתהליך החלמה. לא בריפוי מלא. אבל אפשר לחיות חיים טובים, עמוקים, מדויקים". והמשפט שהותיר רושם עצום: “הטראומה אצלי תיעצר. אני לא מעבירה אותה הלאה". ברזל חתמה: “אישה יהודייה היא דבר קדוש. שובל, את שליחה חשובה לנשים שאין להן קול".
האזינו לשיחה המלאה בתוכנית 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':
