שיחה מרגשת במיוחד התנהלה בתוכנית 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב׳קול חי׳, כאשר הגב׳ נאווה וייס מנהלת המדור החרדי ביד ושם – חשפה לראשונה פרטים על תערוכה חדשה ומטלטלת שתיפתח בקרוב במתחם בית הכנסת ביד ושם. התערוכה עוסקת בזמן היהודי בשואה, באמונה שנשמרה בתוך החושך, ובמאמצים כמעט בלתי נתפסים של יהודים לשמר זהות, קדושה ותקווה.
בית הכנסת ביד ושם, כך התברר בשיחה, אינו רק מיצג מוזיאלי אלא מקום תפילה חי ונושם. לצד ארונות קודש, ספרי תורה, כתרים ופרוכות שנאספו מקהילות שחרבו – מתקיימות בו לעיתים תפילות בימים מיוחדים. "אלו מצבות דוממות”, תיארה נאוה, "עדות שקטה למרכזיות של בית הכנסת בחיי הקהילות היהודיות בכל העולם”.
אלא שהתערוכה החדשה מבקשת להרחיב את הסיפור. לראשונה יוצגו חפצי יודאיקה שנשמרו במחסני יד ושם לאורך שנים, תוך בחירה מודעת ללכת בעקבות לוח השנה היהודי. בין הפריטים שיוצגו: לוחות שנה שנכתבו בכתב יד בגטאות ובמחנות, לעיתים בתנאים בלתי אפשריים, רק כדי לדעת מתי שבת, מתי חג, ומתי אפשר לקיים מצווה שתלויה בזמן.
עוד באתר:
לדברי נאוה, לוחות השנה הללו אינם רק פריט היסטורי, אלא ביטוי עמוק למאבק על אנושיות. "אנשים היו נתונים לזמן הנאצי”, אמרה, "והם בחרו לחזור לזמן היהודי. זה היה מאבק על זהות, על חירות פנימית, על להיות בני אדם”.
לצד לוחות השנה יוצגו גם שופרות, מחזורים, חנוכיות נדירות – ואף פריטים מצמררים במיוחד כמו פרחים שיועדו לסוכה וציורים של האושפיזין. חפצים קטנים, שבמציאות של רעב, פחד והשפלה, הפכו לסמל של עמידה רוחנית.
חלק נרחב מהשיחה הוקדש לחנוכה ולברכת 'שהחיינו'. נאוה שיתפה בעדויות מצמררות מגטו ורשה וממחנות ההשמדה, בהן יהודים בירכו 'שהחיינו' לא על נס עתידי, אלא על עצם הזכות להיות חיים, לקיים מצווה, ולהדליק נר גם בתוך מערבולת המוות. אחד הסיפורים שנזכרו היה על האדמו״ר מבלוז’וב, שבירך 'שהחיינו' במחנה לאחר שיהודי סיכן את חייו כדי להשיג מעט משחת נעליים להדלקת נר.
"הניצוצות בעיניים של האנשים”, כך תואר, "היו אלו שהכריעו – לא הייאוש, אלא התקווה”.
התערוכה צפויה להיפתח בי״א בטבת, בעוד כשבועיים וחצי, ומבקשת לא רק ללמד היסטוריה – אלא לעורר חיבור עמוק לשאלות של זמן, אמונה וחירות. כפי שנאמר בשידור: לא תמיד החירות נמדדת במקום או בכוח, לפעמים היא נמדדת ביכולת לומר "הגענו לזמן הזה” – גם כשנדמה שאין אור כלל.
