בתוכנית 'עניין משפחתי' שוחחה פסטג עם מיכל כהן־חי – סופרת, מטפלת ויועצת זוגית לפרקי ב’ – על החיבור המפתיע אך העמוק בין צום עשרה בטבת לבין אתגרי הזוגיות השנייה. כהן־חי ביקשה להסיט את המבט מהחורבן עצמו אל הרגע שקדם לו: תחילת המצור, אותו סדק קטן שאילו זוהה בזמן – ייתכן שניתן היה לעצור את האסון.
“עשרה בטבת הוא לא יום שבו נחרב הבית”, הסבירה, “אלא היום שבו התחיל המצור. זה הרגע שבו עוד היה אפשר לעצור. זה סדק קטן בסכר – אבל מכריע”. לדבריה, כך בדיוק נראים תהליכי שחיקה בזוגיות, ובפרט בפרק ב’: “אנחנו נוטים להתעלם מסימני האזהרה, ואז אומרים ‘זה קרה פתאום’ – אבל זה אף פעם לא פתאום”.
כהן־חי פירטה שורה של סימנים מוקדמים, ובראשם תשישות נפשית וגופנית. “אם את מוצאת את עצמך בלי אוויר לנשימה, כל הזמן מכבה שרפות, מרגישה שאת נושאת לבד את עול הקמת המשפחה – הגוף מאותת שמשהו יצא מאיזון. הגוף הוא חבר שלנו, הוא לא נגדנו”. לדבריה, דכדוך, פיזור דעת, או דמעות שפורצות בלי סיבה ברורה – אינם חולשה, אלא קריאה לעצור ולבקש עזרה.
עוד באתר:
סימן נוסף הוא היעלמות השיח הזוגי. “השיחות שחיברו ביניכם – פשוט נעלמות. בפרק ב’ החיים כל כך אינטנסיביים, ותמיד יש משהו ‘יותר חשוב’. בלי שיח, בלי ניקוז רגשי ובלי קבלת החלטות משותפת – המרחק מגיע, והמחיר שלו כבד מאוד”. כהן־חי הדגישה כי אין להמתין ל’זמן פנוי’: “אל תחכו שיהיה זמן. תקבעו זמן. אפילו שיחה קצרה אחת בשבוע יכולה לעצור התרחקות שאחר כך קשה מאוד לגשר עליה”.
נקודה כואבת במיוחד היא רגע של אובדן משמעות. “נשים אומרות לי: ‘אני מתעוררת בבוקר ולא זוכרת בשביל מה רציתי את זה’”. לדבריה, זהו סימן מסוכן: “כשאין ‘למה’, אין כוחות. אנחנו שוכחות כמה התפללנו להיות בזוגיות, כמה לא היה פשוט לבד”. היא הציעה לעצור ולברר מחדש – בכתיבה או בהתבוננות – מהו ה’בשביל מה’ הנוכחי, ולחדש אותו במקום לברוח ממנו.
מכאן עברה כהן־חי לדבר על שחיקת האמונה בקשר. “הרבה פעמים אנחנו מגיעים למקום שבו אנחנו כבר לא מאמינים שזה יכול להצליח. בלי אמונה – החזון מתרחק, והחיים נעשים כבדים”. אמונה, לדבריה, היא שריר שדורש תחזוקה: “זה יכול להיות דרך רב או רבנית, טיפול, קבוצה או חברה טובה – אבל כשאיבדנו תקווה, מישהו צריך להחזיק אותה בשבילנו”.
בהמשך התייחסה גם לייאוש החברתי שמלווה זוגיות שנייה. “קל מדי לשמוע מסביב: ‘זה קשה, אז מתגרשים ומנסים שוב’. אבל לא ראיתי בשום מקום שבית בפרק ב’ שווה פחות מבית בפרק א’. ההלכות אותן הלכות, והלב – לפעמים פצוע אפילו יותר”. לדבריה, לפני שמגיעים לקצה, חובה לדעת באמת שנעשה הכול.
נושא מרכזי נוסף הוא גבולות בתוך הקשר. “הרבה נשים מתקשות לשים גבולות – מול שליטה, זלזול, שתיקות או אלימות מכל סוג. הדברים האלה לא נפתרים מעצמם. מה שלא מדובר – מנהל את הקשר”. כאשר קשה להציב גבול לבד, היא הדגישה, אסור להישאר לבד עם זה.
לקראת סיום חיברה כהן־חי בין זוגיות פרק ב’ לבין פצעי עבר שלא נרפאו לגמרי. “גם אם טיפלנו – לטראומה יש חיים משלה. היא צפה דווקא בנישואים השניים. זה או שהטראומה מנהלת אתכם, או שאתם מנהלים אותה”. לדבריה, קרבה אמיתית אפשרית רק במקום שבו יש מרחב בטוח לפגיעוּת: “בלי זה – אין שייכות”.
“עשרה בטבת מזכיר לנו”, סיכמה, “שהחורבן לא מתחיל ביום אחד. הוא מתחיל הרבה קודם. והבשורה היא – שאם מזהים בזמן, אפשר לעצור”.
האזינו לראיון המלא מתוך 'עניין משפחתי' בהגשת רחל פסטג ב'קול חי':
