כשר או טרף? הפסיקה המפתיעה על העוף עם כיס מרה ברגל

"לא תיארתי לעצמי איזה סערה התמונה הזאת תחולל בעולם הרבני בכלל ובעולם הכשרות בפרט". כך פותח מומחה הכשרות הרב יוחנן רייכמן בשיחה מיוחדת עם מערכת 'אמס'.

הכל התחיל בעוד שאלה שהגיעה לשולחנו של מומחה הכשרות במסגרת "חדר הוראתי" בו מפעיל הרב מערכת חובקת עולם דרכה הוא נותן מענה לשומרי משמרת הכשרות על כל השאלות בתחום זה.

עקרת בית פתחה לתומה אריזת כרעיים של עוף בכשרות מהודרת לצורך בישולו לסעודת שבת קודש ולתדהמתה מצאה כיס מרה דבוק בתוך ירך של עוף. (מצורפת תמונה)

"מיד כאשר נשלחה התמונה אלי הדבר היה נראה תמוה", מסביר הרב רייכמן, "הרי כיס המרה בתרנגולת דבוק ומחובר וממוקם בצמוד לכבד, על המשטח הפנימי של האונה הימנית של הכבד, בשקע קטן בכבד, בשליש המרכזי של האונה הימנית, וא"כ, איך הוא מגיע לתוך הרגל, הרי הכבד ממוקם בחלק הקדמי של חלל הבטן, ממש מאחורי הלב ומתחת לעצם החזה. והירך ממוקם בחלק האחורי של הגוף, צמוד לאגן. והמרחק בין הכבד לירך יכול להגיע ל-10 סנטימטרים".

מומחה הכשרות העלה נדון זה על שולחן מלכים מלכי רבנן, והפנה שאלה זו גם לרבנים מומחים בתחום מערכת השחיטה בארץ ישראל ובראשם ידידו היקר הגאון הרב שאול אסקל, רב ושו"ב במשחטת 'עוף עוז' הממוקמת בשגב שלום, בכשרות המהודרת של הרה"ג רבי אליהו אילוז – רבה של אור עקיבא ומערכת הכשרות הארצית העומד על משמר הכשרות במשחטה לתפארה.

השאלות והבירורים שהתחילו לזרום למערכת היו מפתיעות. "לא ציפינו שתמונה תמימה תחולל סערה כה גדולה בחדרי מלכיהם גדולי ומאורי ישראל שליט״א, מכל קצוות תבל", אומר ל'אמס' הרב רייכמן ומציין כי "ביניהם, הולנד, אנטוורפן, שיקאגו, ניו יורק ועוד רבים ביקשו לראות התמונה ולא הסתפקו בתיאור המראה, וכולם ענו ואמרו שלכאורה זו פעם ראשונה שיוצא להם לדון בכך".

בחיפוש אחר חיפוש ובנבירה בים התלמוד אחר מקורות עתיקים המתייחסים לכעין זה בכדי למצוא מען זכו ביגיעה עצומה לדלות מים מבאר לחי רואי, העלו בידם מטמוניות של זהב, ונגלו לעיניהם דין ודברים נופת צופים אשר לכאורה נחלקו בזה מאורי ישראל בדורות הראשונים.

וכשמלה פרוסה מבקש הרב רייכמן להניח לפני הציבור החשוב את עיקרי הדברים למען יעמדו ימים רבים ולמען ידעו את הדרך יילכו בה ואת המעשה אשר יעשון לכל אדם הנתקל בכך. תפוחי זהב במשכיות כסף.

להלן מכתב התשובה עם כל השיטות בנושא ששלח לרב רייכמן, השוחט ובודק המומחה הגאון הרב שאול אסקל:

בס"ד

טבת תשפ"ו

לכבוד ידידי היקר הרב יוחנן רייכמן שליט"א

מומחה ומוסמך בעניני הכשרות ומזכה את הרבים

אשר עוסק לילות וימים בעניני כשרות המאכלים למען עם ישראל

בענין השאלה שנשאל לגבי העוף שהגיע עם שאריות כיס המרה באזור הירך.

בעקבות השאלה: בשלב ראשון ירדנו לשטח להבין מהיכן נובע הענין מה המיקום המדוייק של האיברים

ולאחר מכן העלנו על הכתב ענין ההלכה ועניין המרה הן בהיבט ההלכתי והן מדעי רפואי ומציאותי

אני מביא בפניך את כל הנושא באופן נרחב שיכלול את כל העניינים ששייכים לנושא ולשאלה שנשאל

את כל הנ"ל ליקט האברך הרה"ג רבי אליהו הורליק שליט"א

שו"ב רבות בשנים, העמיד תלמידים הרבה

וכהיום עומד על משמר הכשרות במשחטת "עוף עוז שגב שלום"

בכשרות המהודרת של  הרה"ג רבי אליהו אילוז שליט"א

רבה של "אור עקיבא" ורב הכשרות הארצית

בענין: נמצא כיס מרה בתוך ירך של עוף

שאלה: אדם בביתו מצא כיס מרה דבוק בתוך רגל של עוף, ונראה שגידולו שם, שהרי כיס המרה מחובר ומלופף שם ברגל עם קרומים וגידים שעוטפים את כל חלקי המעיים. מה דינו? ומה החשש?

מהו כיס המרה:

כיס המרה הוא איבר קטן דמוי אגס. מראהו – שקיק קטן שצבעו ירוק כהה עד שחור, בשל נוזל המרה המרוכז. לעיתים הוא נראה כמו כדור או פנינה ירוקה הצמודה לכבד.

תפקידיו העיקריים – אחסון מרה: הוא משמש כמאגר לנוזל המרה המיוצר בכבד. ריכוז המרה: הכיס סופג מים ומלחים מנוזל המרה כדי להפוך אותו למרוכז ויעיל יותר. סיוע בעיכול: בזמן אכילה (במיוחד מזון שומני), כיס המרה מתכווץ ומפריש את המרה אל תחילת המעי הדק, כדי לעזור בפירוק ובספיגה של שומנים מהמזון.

מקומו – מתחת לכבד, בצד ימין של הבטן העליונה. שוכן על המשטח הפנימי של האונה הימנית של הכבד, בדומה לבני אדם. הוא מחובר לאונה הימנית של הכבד, כאשר צינור המרה מוביל ממנו ישירות אל חלקו הראשון של המעי הדק, כדי לסייע בעיכול שומנים. ויש עוד צינור של מרה שמוביל ישירות מהכבד ששם מיוצר הנוזל – ושולח ישירות למעיים, מבלי להיכנס לכיס המרה.

בזמן הכנת עוף למאכל (ניקוי הכבד), חשוב מאוד להסיר את כיס המרה בזהירות מבלי לפוצץ אותו; אם הנוזל שבתוכו דולף על הבשר או על הכבד, הוא מעניק להם טעם מר מאוד ובלתי נעים.

מרה ששינתה מקומה:

ומיד בשאלה זו, עולה בראש ההלכה בשו"ע יו"ד סימן מ"ב סעיף ח', וז"ל: "יש מיני עופות שאין להם מרה כמו תורים ובני יונה ואין לאוסרן, כיון שכל המין כך. והצבי אין לו מרה בכבד, אבל יש לו למטה סמוך לזנבו: הגה: מי שבא לפניו עוף שאינו מכיר מינו ולא נמצא לו מרה אין אומרים ודאי כל מינו אין להם מרה אלא אמרינן מסתמא יש לו מרה עד שיודע שמין זה אין לו מרה. (תשובת הרשב"א סימן ק"ח). ובסעיף ב' כתב השו"ע, וז"ל: "נטולה ביד או חסרה טריפה". א"כ, זה ודאי שחייב שיהיה לעוף מרה, ואם אין לו מרה – טריפה. השאלה היא – באופן ששינתה מקומה.

ר' שלמה קלוגר (בספר טוב טעם ודעת תניינא סי' קכ"ח) כתב, שבע"כ אין להמרה מקום קבוע, דלא מצינו במרה שיהא שינוי מקום אוסר בה, ובכל מקום שהיא עומדת כשירה. ובכרתי על סעיף ג' כתב, שצריך לחפש אצל הטחול, שהרבה פעמים המרה נמצאת שם, ובחינם מטריפים הרבה עופות ע"י שא"א לחפש אחריה היטב. ובבית לחם יהודה על סעיף ג' כתב, שאל פי הרוב נמצא המרה נדבק בשומן אצל הבני מעיים, וצריך המורה לבדוק שם. ובשלחן גבוה (ס"ק ד' מחודש ג') כתב, שהתרנגולת שהיא שמנה שכיח הרבה פעמים שהמרה שלה היא קטנה והיא דקה מן הדקה ומכוסה בשומן, והליחה שבתוכה אינה ירוקה ככרתי כשאר מרות שבעופות אלא הוא דומה לצואת התרנגולת. ומי שאינו בקי, מטריף בחינם ומאבד ממונם של ישראל. ועיין בכל זה ב'דרכי תשובה' סקל"ג.

בדעת תורה סק"ז כתב לחלק בין עוף לבהמה. דבעוף – שפיר יש להקל דהכי רביתייהו, שע"פ הרוב נמצא המרה בשומן המעיים או בשומן הדבוק בתחתיות העוף סמוך לזנבו, אכן אם הוא כן בבהמה שנמצא המרה דבוק שלא במקומו רק במקום אחר, יש להטריף.

יוצא לפי הדעת תורה – שבנידון דידן, הרי הוא כשר, שכך צורת גידולו, שדבוק למעיים או לתחתיות העוף סמוך לזנבו. ולפי"ז, כשנמצא דבוק בתוך הירך, היינו סמוך לזנבו, וכשר.

אך עדיין צ"ב, הרי כיס המרה בתרנגולת דבוק ומחובר וממוקם בצמוד לכבד, על המשטח הפנימי של האונה הימנית של הכבד, בשקע קטן בכבד, בשליש המרכזי של האונה הימנית, וא"כ, איך הוא מגיע לתוך הרגל, הרי הכבד ממוקם בחלק הקדמי של חלל הבטן, ממש מאחורי הלב ומתחת לעצם החזה. והירך ממוקם בחלק האחורי של הגוף, צמוד לאגן. והמרחק בין הכבד לירך יכול להגיע ל-10 סנטימטרים.

שתי מרות:

כתב השו"ע בסעיף ד', וז"ל: "נמצאו שתי מרות טריפה, דכנטולה דמי". והפרי מגדים (במשבצות זהב סק"ב ובשפתי דעת סק"ד) כתב, ששתי מרות טריפה אפילו כשהן רחוקות זו מזו. ובספר מקדש מעט סקי"ב כתב, שאם שניהם תלויים בכבד אז מטריפים, אבל אם המרה השניה הוא במקום שאינו ראוי לתלות המרה כלל, אז דעת רוב הפוסקים שלא אומרים בזה יתר כנטול. ובדעת קדושים סק"ו משמע, שאם המרה היתירה דבוקה בגיד הרגיל להיות ממעיים למרה – בכה"ג אומרים יתר כנטול וטריפה, שאולי אותו הגיד הוי כמקומו.

ובשו"ת טוטו"ד (תניינא סימן קכ"ז) מביא מקרה שנמצא בכבד של עוף שהיה לו ב' מרות והיו מרוחקים זה מזה – וקלפו המרה היתירה מן הכבד ונקלפה לגמרי, ולא היה בה שום פה יוצא מהסמפון הכבד, רק היתה שלימה מכל צד. וכתב: דיש להכשיר מכמה טעמים: חדא, דמוכח דלאו מרה היא רק מכה, ואף שטעמה מר ומראיה ירוק, מ"מ כיון שרואים שאין לה סמפונות ואינה יוצאת מהכבד, חשבינן לה רק כמכה. וגם, הא יש אומרים, דיתר כנטול דמי לא אמרינן היכא דרחוקים זה מזה, ואפילו לדידן דלא קיי"ל כן, מ"מ בצירוף דעת המתירים בחסרה המרה, וה"ה ביש לה שתים, יש לצרף גם הא, והו"ל ספק ספיקא להקל. ועוד יש כמה טעמים להקל בזה, עיי"ש.

יוצא מסעיף זה – שבנידון דידן, אם נאמר שיש שתי מרות, אז הדין לפי הפרמ"ג טריפה. ולפי ה'מקדש מעט' כשרה, שהרי המרה תלויה במקום שאינו ראוי. ולפי ה'דעת קדושים' והטוטו"ד, צריך לבדוק אם כיס המרה שם היתה מחוברת לגיד.

וא"כ עדיין צ"ב, מה עושה שם כיס המרה, איך הוא הגיע לשם?

נמלח כיס המרה עם העוף:

אין התייחסות לזה בהלכה, כיון שהוא לא פולט איסור או שמנונית, ואין לזה דין דם. אך מה שצריך לקורעו מהכבד לפני צלייה, הוא כדי להוציא את חוט הדם (שיניקת המרה מגיע מהכבד) שמתחיל מהכבד הראשון ועובר לכבד השני ושם נכנס להכיס. והוצאת כיס המרה היא שווה משקל לחיתוך הכבד כדי להוציא את דמו.

יוצא – שמצד מליחה אין שום חשש, וגם לא מצד שינתה מקומה, רק נשאר לדון מדין כל יתר כניטל דמי.

תהליך פירוק העוף במפעל:

ובאמת, כשעוקבים אחר תהליך פירוק העוף, הרי שהוא עובר בלי מגע יד אדם, ויש מכונה שמוציאה את כל המעיים, ויש מכונה שמוציאה את כל החלקים הפנימיים, ויש מכונה שמסדרת את הריאה על מגש, לפי דרישת ההלכה כדי שהמשגיח יוכל לראות ולמשש.

והמסקנה היא – שנכון שהמכונה מוציאה את כל החלקים, אך יש אחוזים גדולים מאוד של עופות שכיס המרה נשאר בפנים. ומה שתופס אותו ולא נותן לו לצאת – זה החוט שהולך מהכיס למעיים הרחוקים הנמצאים בצמוד לירך, והוא החלק הראשון של מעי הדק. ותפקידו של החוט, להזרים נוזל מרה כדי לסייע בפירוק שומנים מהמזון.

א"כ, כיס המרה מצד אחד הוא מחובר לצינור הכבד – כיון שכיס המרה מקבל מהכבד את חומר המרה, והכבד הוא זה שמייצר את החומר, וזה הגיד שהולך מתוך שתי הכבדים ישירות לתוך הכיס. ומצד שני – כיס המרה מחובר לחוטים שהוא מוביל למעיים. ולכן כשהמכונה מנסה למשוך את כיס המרה החוצה, לפעמים הוא נשאר דבוק בירך מחמת החוט שקשור למעיים, ונשאר דבוק עם כל השומנים הצבורים שם בין הירך לזנב, לכן החוט הזה קשור חזק לכל השומנים ומושך אליו גם את כיס המרה, וזה גורם לו להישאר בפנים. והמתבונן שם יראה, על כל השומנים שם – קצת מראה ירוק, והוא מכיס המרה.

והנראה לומר בזה, דבר נפלא ואמת:

כתב הרשב"א חלק א' סימן שפ"ג, וז"ל: "שאלה, נקב שנמצא בדקין סמוך לקיבה, והולך בשפוע ומתחיל מצד חללו והולך ושופע בעביו כלפי למטה ויוצא לחוץ, והשיפוע כמו אצבע, ונראה מענינו שהוא נברא כן משעת יצירת הבהמה, ואומרים קצת אנשים שכן דרכן של רוב הבהמות, הודיעני מה. תשובה: כל שנקבו הדקים בין בנקב שווה בין בנקב משופע טרפה. ואותם קצת אנשים שאמרו לך, שדרך רוב הבהמות כך – אין שומעים להם, שמא שותפים היו או קצבים השותפים של עמלק. שאנו לא ראינו כן לבהמות כלל, כל שכן לרובן. ושאלתי לבקיאי הקצבים, ואמרו לי, כי זה מנגיחת בהמה אחרת, שכן דרכן, ולפיכך עובר מכח הנגיחה הנקב למעלה בשפוע, ומאותם נגיחות יולדו בבהמות כמה עניינים בכרס ובקבה ובדקים, לפיכך אסור. ואל תחוש לאותם מתירים שאין בדבריהם ממש".

והנודע ביהודה (תנינא חיו"ד סי' כ"א, ועיין גם בסי' ה') כתב, וז"ל: אשר שאלני, על דבר הנקב הנמצא במקומו בבני מעיים סמוך ליציאתו מן הקיבה, והוא הולך בשפוע, ונמצא כן בכמה בהמות שבדק, והטבחים אומרים שרוב בהמות כך הם, והוא בא מסמפוני הכבד. הנה המקרה לא יתמיד ולא יכיר מקומו וצורתו, וכיון שנקב בזה על צורה אחת בשפוע ובמקום אחד סמוך לקיבה, ובכמה בהמות, פשיטא שהוא הוריד ההולך מבני מעיים לכבד, והרופאים אומרים שפעולתו שתהיה הכבד זורקת מרה דרך הוריד הזה לבני מעים, ומשם להקיבה לעכל המזון. ואף שהרשב"א בתשובה בסימן שפ"ג הטריפו ולא האמין לטבחים שכך הוא בהרבה בהמות, הרשב"א בימיו אכתי לא נודע לו מטיבו של זה הוריד. וכיון שהדורות שאחריו עמדו על הנסיון, ומעשה שהביא הב"י בסימן מ"ז בשם הכל בו הנעשה בעיר בדר"ש, וגם נזכר וריד הזה בדברי אבן סינא רופא קדמון, והביאו המעיל צדקה, והרי חז"ל סמכו על הרופאים אפילו באיסור נדה שהוא איסור כרת. ולחוש דלמא ניתק הוריד הזה בחיי הבהמה, וטריפה הבהמה מחמת נקיבת המעיים שהרי הרעי יפול משם לחלל הגוף של הבהמה – אומר אני, שאין לחוש לזה, ואדרבה אנו תולים שאחר שחיטה ניתק וכו".

והביאו בנקודות הכסף  סימן מ"ג ובפתחי תשובה סימן מ"ז בקצרה, ובבאר היטב סוף סימן מ"ז בקצרה. ובאריכות מובא, ב'דרכי תשובה' מו-א, וב'בית דוד' סי' מ"ו סק"א אות ג'.

ובמנחת הזבח (בדיני שאר טריפות כלל ו' בעשרון ס"ג ג' וקומץ סוף ג'), הפליא על הרשב"א ז"ל מאוד. "דהא ידוע הוא זה הנקב מפולש הנמצא בדק היוצא מן הקיבה, בסמוך לו ערך אמה ומתחלת מצד חללו והולך ושופע בעביו כלפי מעלה, והוא כעין קנה חלול משך ארכו אצבע, ויוצאת בצד חוץ חוד הקשת ודבוק תחת הכליות בדיבוק גמור על הבשר, שמשכנה על כן ההדרא דכנתא. ונקב זה אינו אוסר, כי הוא בכל הבהמות מתולדה, שדרך הנקב הזה יתחלק תמצית המזון שבמעיים לכל האברים הפנימיים כמ"ש בחובת הלבבות (שער הבינה פרק ה' בד"ה אח"כ יחזק וכו') ובראשית חכמה (שער הקדושה פרק ט"ו", ואם נאסור הבהמה שנמצא בה נקב זה – לא נאכל בשר לעולם, שאין שום בהמה בעולם שלא ימצא נקב זה".

ובשו"ת בית שלמה (אביו של ה'דרכי תשובה', נכתב מתוך כתב יד, והספר לא הודפס, ח"ב סוף סימן צ"ג, הובא בספר 'דרכי תשובה' מו-א) כתב, "והנה מה שעשו להרשב"א כטועה, לפענ"ד ח"ו לומר כן, די"ל דהרשב"א לא כוון על הנקב הזה, כדמשמע משטח לשון השאלה 'ואמרו קצת אנשים שכן דרכן של רוב בהמות', וע"ז השיב הרשב"א, שלא לשמוע להם. ואם היה כוונת השאלה על הנקב הזה הו"ל לומר שכן דרכן של כל בהמות, כמו שהוא באמת בכל הבהמות שבעולם. ובע"כ נשאל הוא על נקב אחר מפולש שהיה בדקין מבלעדי נקב זה – וע"ז היו קצת אומרים, שהוא שכיח שיהיה ברוב בהמות, אבל חלילה לומר שהרשב"א יכחיש דבר הידוע, או שיאמר דבר אשר לא בחן בעצמו, ועוד, הלא הנקב הזה אינו נקב מפולש, דהא מנקב זה הולך ווריד כעין דק קטן או הכבד ואינו פתוח לחלל הגוף כלל… כי מאלו הנקבים הולך ווריד מהנקב ההוא, אל המרה, ודבוקים בהמרה ובהדקין שם ואינם נקובים לחלל הגוף כלל, וגם לא שייך להטריף משום סירכא…וכו".

ועיין מזה עוד, בשו"ת צמח צדק סימן ע"א מ"ש בביאור דברי הרשב"א הנ"ל. ובמהרש"ל ביש"ש פ' אלו טריפות סימן כ"ה. ובפרמ"ג במ"ז סימן מג-ג, ובשו"ת פני יהושע יו"ד סי' ט"ו. ויש בזה אריכות דברים ואין זה מקומו. אך זכורני מאחד הפוסקים שדן בעניין, איך אפשר לחלוק על הראשונים – ומיישב, שכל טריפות שלא מופיע בגמרא, אפשר לחלוק עליהם.

היוצא – בבהמה יש חיבור בין כיס המרה למעיים ע"י חוטים שהם וורידים המוליכים את המרה למעיים. והוא בעוף אותו חוט ווריד התופס את הכיס למעיים. וכשבאים לנתק אותו את החלקים הפנימיים מהעוף, אז פעמים שהחוט והווריד הזה מדביק אותו חזק לירך ששם מקום המעיים. זאת ועוד, יש שם גושי שומן חזקים, והמסתכל לראשונה, יכול להבין ולטעות ששם מקום גידולו.

תשובה לשאלה מראשית הדברים:

כיס מרה הנמצא בתוך רגל של עוף – אין מקום גידולו שם, אלא כשמנתקים הכבד מהעוף, פעמים שהוא מתנתק מהכבד ונשאר מחובר למעיים שהוא צמוד לירך העוף. ודינו – כשר לחלוטין. ואין שום חשש בזה, שהרי לא שינתה מקומה, וגם אין שתי מרות.

דרכי נועם של רב וגדול בישראל:

אשה אחת באה פעם אצל רבי אליהו חיים מייזל, (תרל"ז) רבה של לודז' לשאול שאלה בעוף שלא מצאו בו מרה. לפי הדין, מלקקים בבטן העוף במקום שהמרה מונחת שם, ואם טעם המקום נמצא מר, סימן שהיתה שם מרה, והעוף כשר. ביקש רבי אליהו חיים מן האישה, שתלקק בלשונה בבטן העוף, ואחר כך שאל, אם הרגישה בלשונה טעם מרירות. מיד פרצה האישה בבכי וקראה: מר לי מר, רבי! הנני אלמנה עניה, ובני יחידי חולה קשה זה כמה ימים. כשבא אצלי הרופא, ציווה לבשל בכל יום לילד מרק עוף. והנה כמה טרחות טרחתי עד שלוויתי כסף אצל שכנים וקניתי לילדי עוף זה. ועתה מה אעשה, אם חלילה לא יוכשר העוף? רבי אליהו חיים קם ממקומו, כי נכמרו רחמיו על האשה הבוכיה, הוציא ספר מארון הספרים והחל מעיין בו. לבסוף פנה לעבר האישה וקרא: אם זה מר, העוף כשר! לכי ובשלי לילד מרק חם כמצוות הרופא, וה' ישלח לבנך רפואה שלימה במהרה.

בברכת התורה

שאול אריה אסקל

שו"ב ירושלים.

לאתר הכשרות של מומחה הכשרות הרב יוחנן רייכמן