אני רוצה לפתוח בלי כותרת גדולה, בלי מסר דרמטי.
רק בשאלה אחת, פשוטה, שאולי תפגוש גם אתכם:
האם קרה לכם לאחרונה שהרגשתם שאתם שקועים בבוץ?
לא בוץ של אסון גדול.
לא בהכרח משבר חד.
אלא תחושה כזאת של עומס, תקיעות, עייפות פנימית.
כאילו משהו בחיים נהיה כבד, ואין הוראות הפעלה.
אני פוגש את זה המון.
אנשים טובים, חזקים, מתפקדים.
לא חלשים פשוט עייפים.
יום אחד צילמתי סרטון קצר.
אני נמצא בג’יפ, כולו מלא בוץ ולכלוך, ושואל בקול:
איך יוצאים מזה?
וזה מה שרציתי לפתוח איתו את התוכנית הלילה.
עוד באתר:
הפחד שעלה השבוע
כשפתחתי היום קבוצה תהליכית, כמה אברכים אמרו לי אנחנו מפחדים.
האסון שקרה במעון בירושלים, הידיעות הקשות, הילדים.
פתאום אתה קולט כמה העולם שברירי.
כמה אין לנו באמת שליטה.
ואז עולות שאלות שאי אפשר לברוח מהן:
איך חיים בעולם כזה?
איך ממשיכים לזוז, לבחור, להתקדם כשכל צעד עלול לגבות מחיר?
וזה חיבר אותי ישר למקום אחר, שמלווה אותי הרבה לאחרונה.
לטעות או לא להיות
בשבוע האחרון פרסמתי יחד עם רעיתי חיה, תגובה בטור שלנו במדור “משפחה בשנייה” בקטיפה.
אנחנו כותבים שם על משפחות בנישואים שניים.
והתגובות… כנות מאוד.
אנשים כותבים לנו:
אם זה כל כך מורכב,
אם זה עמוס בכאבים, בילדים שלי, שלה, שלנו, בזיכרונות, בפערים אז למה בכלל ללכת לשם?
למה להתחתן שוב?
למה להחליף התמודדות אחת באחרת? בקיצור למה להחליף פרה בחמור?
אני רוצה להגיד את זה ברור:
לא נבהלנו מהשאלות האלה.
להפך. יש בהן אמת.
והאמת הזו לא תמיד נעימה, אבל היא פשוטה:
אין דרך לחיות בלי לשלם מחירים.
אין תנועה בלי כאב.
אין בחירה בלי חשש מאשמה.
אין צעד משמעותי בחיים זוגיות, הורות, קריירה, אמונה
שלא גובה מחיר.
רוב האנשים לא נשארים תקועים כי טוב להם.
הם נשארים תקועים כי הם מפחדים מהמחיר.
כי כשאני לא בוחר אין כתובת.
אבל כשאני כן בוחר יש אחריות.
ומה יקרה אם טעיתי?
הבחירה שלא הייתי מוכן לשלם עליה
אני משתף אתכם במשהו אישי.
כשהתגרשתי ורציתי להיכנס לנישואים שניים, נושא הילדים היה כבד מאוד.
אמרו לי:
מי ירצה להתחתן איתך כשאתה מגיע עם ילדים?
אתה פוגע בעצמך. אתה מצמצם את העתיד שלך.
ידעתי שאני אשלם מחירים.
אבל היה מחיר אחד שלא הייתי מוכן לשלם:
לוותר על האבהות שלי.
לא בחרתי כי זה היה קל.
בחרתי כי המחיר האחר היה עבורי גבוה מדי.
מהרגע שפגשתי את פנחס בטבריה ועד התהליך החי באולפן
השבת האחרונה בטבריה לא הייתה בשבילי עוד שבת.
יותר ממאה גברים גרושים הגיעו לשבת גיבוש של ארגון “לב אבות” של הרב יוסף מילר והרב פיני אוחנה כל אחד עם סיפור חיים, עם כאב, עם לב פתוח־סגור בו זמנית.
וכשנכנסתי לאולם חיכתה לי הפתעה.
מבין כל המשתתפים אני מזהה פתאום פנים מוכרות.
לא מטפל. לא תלמיד.
פנחס בינדר. הטכנאי היקר שלנו מהאולפן. האיש שתמיד נמצא מאחורי הקלעים.
אמרתי לעצמי בלב: וואו. איזה מפגש.
כדי להבין מה קרה שם צריך להבין איך בכלל פותחים קבוצה.
30 אנשים יושבים יחד, כמעט לא מכירים.
איך מדברים על רגשות בלי להפוך את זה למלאכותי?
בחרתי להתחיל מהטוב.
ביקשתי מכל אחד לומר מעלה אחת שיש בו, ולנסות לזהות מי בקבוצה הוא חווה שיש לו את אותה מעלה.
לא מתוך היכרות עמוקה אלא מתוך תחושה.
בשלב הזה פנחס מצטרף לשידור ומשתף שהוא אמר שהמעלה שלו היא שיש לו לב טוב.
ואז הוא בחר מישהו אחר בקבוצה שגם לו, לדעתו, יש לב טוב למרות שלא הכיר אותו קודם.
עצרתי שם והסברתי: זו השלכה. וגם זה מידע.
אבל זה היה רק החימום.
בשלב הבא ביקשתי מכל אחד לשתף אתגר שהוא מחזיק בחיים.
ואז לזהות מי בקבוצה מחזיק משהו דומה.
כאן פנחס הלך עד הסוף.
הוא שיתף בקושי שמלווה אותו מאז הילדות דחיית סיפוקים.
הוא סיפר על עצמו כילד: היינו בקניון, היה לי רצון לקנות משהו, “לא עכשיו” התגובה שקיבלתי, והוא מתיישב על הרצפה לא מוכן לזוז. זה האתגר שלי סיים פנחס, לדחות סיפוקים.
שאלתי אותו שאלה פשוטה:
אם היינו מדברים לפני השבת כמה היה קשה לך לשתף את זה?
וכמה עכשיו?
הוא ענה בלי להתלבט:
מעשר ירד – לשלוש.
לא פתרנו כלום.
לא נתתי עצה.
פשוט נוצרה חשיפה.
ומשם עברנו לשלב השלישי, שאני קורא לו “קוסמות”.
שאלה דמיונית אבל מאוד אמיתית:
אם היית יכול לבקש שינוי אחד בחיים מה הוא היה?
פנחס דיבר על משהו שמוכר להרבה אנשים:
מול אנשים שהוא תופס ככריזמטיים, בכירים, מובילי דעה הביטחון שלו יורד.
והוא רוצה שזה לא ינהל אותו.
וכאן החלטתי לקחת סיכון והבאתי את זה לשידור חי.
שאלתי אותו:
“אותי אתה חווה ככריזמטי?”
הוא ענה כן בכנות. והשיחה הפכה מתיאור למפגש חי.
אמרתי לו:
בוא נדבר על מה שקורה לך מולי, כאן ועכשיו.
לא ניתוחים. לא עבר.
מה קורה בגוף? בתחושה?
חיברתי את זה לתרגיל שעשיתי באותו יום עם תלמידים:
להתקרב עד המקום הבטוח שאתה מרגיש מול החבר ואז לעשות עוד פסיעה אחת.
ושם לבדוק:
מה עולה? פחד? כיווץ? הגנה?
ואז זרקתי שאלה שלא זורקים סתם:
“אולי אתה פנחס משתף איתי פעולה כי אתה מפחד ממני?”
לא כהאשמה.
כבדיקה.
הוא ענה ממקום ברור:
אם לא היה רוצה לא היה אומר.
ושם הדגשתי את ההבדל בין תשובה שנאמרת מפחד, לבין תשובה שנאמרת מאסרטיביות.
משם השיחה גלשה לזוגיות ולשידוכים.
שאלתי אותו: איזו אישה אתה מחפש?
יותר ממך? פחות ממך? כמוך?
הוא אמר:
גובה העיניים.
ושיהיה לה קול משלה.
חזרתי על זה במילים שלי:
לא מעליי ולא מתחתיי.
ואז אמרתי משפט שאני עומד מאחוריו:
אם הנושא הזה לא עובר תהליך הוא יחזור בכל קשר.
לא כעונש.
כחומר לא מעובד שמבקש עבודה.
השיחה נקטעה בגלל הזמן, אבל לא לפני שפנחס אמר משפט שנשאר איתי:
“אני עוד אחטוף על זה, אבל זה שווה”.
“אותן בעיות חוזרות”
השיחה עם המאזינה מנישואים שניים
אחרי הפרסומות עלתה מאזינה.
אישה נשואה שלוש וחצי שנים בנישואים שניים, אחרי עשר שנים לבד.
המשפט הראשון שלה היה שקט – וכואב:
“כל החסרונות של הגרוש… אצלו גם. אותו דבר בדיוק”.
ניסיתי בעדינות לבקש דוגמאות.
היא סירבה.
לא מתוך התנגדות אלא מחשש שמישהו מזהה, שומע, נפגע.
כיבדתי את זה.
ובחרתי ללכת בדרך אחרת.
סיפרתי לה ולמאזינים סיפור מזוג שפגשתי לאחר האסון של מוצאי שמחת תורה.
האישה תיארה את בעלה כאדיש.
היא בעיקבות מה שקרה לא ישנה בלילות, והוא יושב רגל על רגל וקורא עיתון.
גם כשהבת הקטנה קמה בלילה הוא מציע פתרון טכני, לא נוכחות.
ואז הבאתי גם את הקול שלו.
הוא מרגיש שאשתו שקועה בצער, בתפילות, בכאבי העולם ולא שם בשבילו בבית.
כאן עצרתי ובניתי את התמונה הגדולה.
כל אחד מהם הגיע עם מנגנון הגנה שנבנה בילדות.
אצלו – התנתקות. ההורים שלו היו אטומים לשיתופים של ומאז הוא למד לשמור הכל בבטן, פשוט להיות אטום.
אצלה – הישאבות והישארות.
ההורים היו שם לצידה, אבל מרוב שמא התמסרה לילדים הייתה מגיעה להתפרצויות, הילדה שרצתה את אמא כל הזמן לידה למדה להישאב להרגיש את אמא ולדאוג לה, שלא תכעס, שלא תגיע להתפרצות,
בילדות, ההתנתקות הצילה אותו.
וההישארות הצילה אותה.
ובשידוכים זה נראה כמו חוזקות.
הוא נראה חזק.
היא נראית מסורה.
מספיק סיטואציה שבפגישת השידוכים במלון המלצר הביא מים וזה נשפך, היא מיד מנקה והוא יושב וקורא עיתון, לכל אחד נראה שהשני חזק ומסוגל, היא חושבת שהוא מסוגל להאיטם והוא חושב שהיא מסוגלת להישאב,
אבל בנישואים מתגלה האמת:
לא שהוא חזק אלא שהוא חייב להתנתק.
לא שהיא חזקה אלא שהיא חייבת להישאר.
כמו בסיפור של האסון, והסיפור עם הילדה,
ושם מתחיל הכאב.
פניתי חזרה למאזינה ואמרתי לה:
זו הסיבה שדפוסים חוזרים.
לא כי “בחרת לא נכון”.
אלא כי החולשה שלא עוברת עיבוד מחפשת את עצמה שוב.
ואז חיברתי את זה לפסוק:
“אעשה לו עזר כנגדו”.
הכנגדו – הוא העזר.
המקום שמאתגר אותי – הוא המקום שמזמין אותי לצמיחה.
המסר שלי אליה, ואל כל מי ששומע, היה פשוט:
החולשות הן לא סימן לברוח.
הן חומר עבודה.
וכשיש תהליך ההתנתקות מתרככת. ההישאבות מתאזנת.
והקשר מפסיק להיות מנוהל על ידי פחדים לא מודעים.
להאזנה לתוכנית המלאה:
