מתן תורה או מתן מצוות? כל אחד קיבל אחרת

מסופר על אחד מגדולי ענקי המחשבה בדורות האחרונים, שנשאל פעם כיצד הוא הולך לעולמו בלי להשאיר בן שימשיך את דרכו המיוחדת. ענה הגאון: "אם בני היה ממשיך בדיוק את הדרך שלי, הרי שהייתי גוזל ממנו את הדרך שלו עצמו".

התשובה הזו היא-היא תמציתו של מתן תורה: לעתים קרובות, האדם בורח מהמציאות האמיתית שלו. האמת מחייבת; היא דורשת מהאדם להשיג את עצם חייו ולהתחבר לשורש נשמתו. מהות החיים לפי האמת היהודית היא לחשוף ולהוציא אל הפועל את "חלקו בתורה"  אותו פרד"ס חידושים שניתן לכל נשמה באופן בלעדי.

כשאדם מתמודד מול האמת הזו, הוא נבהל. האמת הפנימית ממוטטת את כל התירוצים והמיתוסים שאמצנו לעצמנו כדי "להסתדר" בחיים.

עוד באתר:

צפו

לא חיכה לרוח: הצבי הירושלמי במופע אקרובטי

קובי פינקלר

סערת ה'בעקיטשע'

הרב פלאי: "זמר פרוע ופרא אדם - לך עם גופיה"

נתי שולמן

מקומם

הזוי: ערבי יידה אבן לראשו של מתיישב - ושוחרר

שמעון כץ

ראיון מקיף ומרתק

ראש העיר: "לא רוצה חסידויות נוספות חוץ מגור"

חנוך רפופורט וישראל מלמן

זהו עומק הדין: ההתמודדות עם מציאות שמחייבת אותך לחיות ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר שאתה מסוגל לה.

הגאון מוילנה אומר כי לאחר פטירתו, האדם רואה את המעלה הגבוהה והיכולות שאליהן יכול היה להגיע אילו ניצל את כוחותיו. הצער על הפספוס הוא כה גדול, אומר הגר"א, שאילו האדם היה בחיים באותו רגע  נשמתו הייתה פורחת ממנו מרוב כאב.

זהו ההסבר לכך שבמתן תורה "פרחה נשמתן": ברגע ששמעו את הדיבור הראשון, כל אחד מישראל קיבל את החלק המיוחד שלו בתורה וראה את מלוא הפוטנציאל שלו.

המפגש עם ה"אני" האידיאלי היה כה עוצמתי, שנשמתם פרחה בדיוק מאותה סיבה שמתאר הגאון מוילנה.

כך מחדש גם רבי מרדכי יוסף ליינר בספרו "מי שילוח": מתן תורה לא היה אירוע לאומי-כללי בלבד. כל אחד מישראל קיבל את חלקו הייחודי ואת קדושת התורה המיוחדת לשורש נשמתו.

כאן טמון ההבדל: המצוות הן שוות לכל נפש, אין הבדל בין אדם לחברו בקיום המעשי; אך התורה היא אינדיבידואלית.

בנקודה זו מבאר המהר"ל מדוע הייתה שם "כפייה" (כפה עליהם הר כגיגית)  הכפייה הייתה על עצם הפיכתם לאומה (הגירות הכללית), אך בתוך המסגרת הזו, הקול שנשמע היה "קול שופר חזק מאוד".

השופר מסמל את היחיד. "ויחרד כל העם"  החרדה והתשובה היו שונות אצל כל אחד, על פי רגשותיו ומחשבות ליבו. אין קולו של אדם אחד דומה לחברו.

השופר מרמז על יצחק אבינו, שהיה הראשון שסלל את "כוח היחיד". הוא חידש דרך משלו, שונה מזו של אביו אברהם, ולכן עקידתו נקראת "עקידת יחיד".

השופר, כדברי הגמרא (שבת קלב), "מכניס זכרונותיהם של ישראל לאביהן שבשמים" – הוא מעלה את קולו הפנימי והייחודי של כל אדם.

מתן תורה, בסיני ובכל יום מחדש, קורא לנו לא רק להיות חלק מהכלל, אלא להוציא לאור את חלק הפרד"ס הפרטי שלנו.

הוא מלמד אותנו לאהוב את עצמנו, את חידושי התורה שלנו, את האמת המיוחדת לנו ולא לפחד ממנה.