היום כ"ז בניסן, מציינת מדינת ישראל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה – מדינת ישראל, שהקמתה הייתה על רקע ענני האפר העשנים שהיתמרו מארובות אושוויץ, הכירה בצורך לייחד יום זיכרון ואבל לאומי לחללי השואה. פולמוס נרחב התנהל באותה תקופה על בחירת יום התאריך שראוי לציין בו את יום זיכרון כזה, כשביסוד הדברים, התנהלה מחלוקת קשה בין הציבור הדתי לחילוני, מהי מהות של יום כזה, מהו אמור לסמל, וכיצד ראוי לציין אותו
היהודים שחיו תחת מגפיו של השלטון הנאצי הדורסני, לא החרישו. רבים מהם, הצליחו לברוח ליערות, ולהקים או להצטרף לתנועות פרטיזניות כאלו ואחרות. אולם, בקרב מרבית היהודים שנותרו בגטאות השונים ולאחר מכן אף במחנות, התפלגו תגובות היהודים לשלוש קבוצות.
הראשונה שנחשבת לבוגדנית שבהם, 'היודנראט' קצינים יהודים מטעם שמינו הנאצים, כנציגי ואנשי הקשר של הקהילות היהודיות לנאצים. השנייה שנחשבת לגיבורה שבהם, זו שלחמה והובילה את מעשי המרד והתקוממות בגטאות. וזו השלישית, עליה נמנה מרבית הציבור ככולו, שניסה יותר להמשיך להיאבק ולשרוד בחיים. כל עוד ריחפה באוויר אופציה שכזו, במקביל להתמודדות יומיומית עם הגזירות ומעשי האכזריות שביצעו בהם הגרמנים ועם הדיס-אינפורמציה המכוון שמנע מהם להתכונן לבאות.
עוד באתר:
התפיסה הפשטנית וההזדהות עם קבוצת המורדים כסמל הגבורה וגאווה יהודית, היא זו שהובילה לקביעה החוקית, של יום כ"ז בניסן, המזוהה עם מרד גטו וארשה. בעוד שהקבוצה הראשונה, קבוצת ה'יודנראט' הוקעה בציבור הישראלי. והיתר זכו לבוז וללעג בקרב הישראלים, כאשר צאצאיהם של ניצולים רבים בושו ונבוכו מכך שהוריהם הניצולים, לא התקוממו ונלחמו נגד השלטון הנאצי.
תפיסה שחצנית ויהירה זו, המתעלמת ממורכבותה של המציאות בגטו, בין בדיס-אינפורמציה, שהציבור הוזן בה באופן שיטתי, בין באמצעים והכלים שעמדו לרשותו, ובין במכלול השיקולים של תועלת מול נזק, שעלול להתלוות לצעדים אלו, גם לגבי חייהם של רבים אחרים, כפי שהוכיחה המציאות האכזרית לא אחת, שנלקחו בחשבון, לפני שנקטו בצעד כזה או אחר.
גם התפיסה שתוקפת ופוסקת את דין ה'יודנראט', כבוגדים, הינה תפיסה מוטעית ולוקה בשיפוטיות יתר, וחוסר התמצאות בנבכי התקופה. נציגי היודנראט, נבחרו כנציגים עוד טרם העברת וריכוז היהודים בגטאות ושילחתם למחנות המוות והמידע לגבי יעדיהם האמתי של הנאצים, לא היה ידוע וברור לכולם, בין אם מחוסר אינפורמציה, או מחוסר הכרה והסכמה עם המציאות המרה המתהוות.
כך או כך, רבים מהם נטו בהתחלה להאמין למידע שהנאצים מסרו להם, והאמינו כי שיתוף פעולה במסירת מידע אינפורמטיבי, ימנע צעדים חריפים יותר. כאשר את האמת המרה לגבי כוונותיהם של הנאצים הם גילו אט-אט בהדרגה מאוחר יותר.
חלק מהם בחרו לשתף פעולה כלפי חוץ ולנצל את הגישה והמידע שלהם לפעול במחתרת נגד הנאצים תוך סיכון עצמי גבוה יותר. במקרים שנתפסו כי הם מוליכים אותם שולל ומוסרים להם מידע שגוי או פועלים בחשאי נגד תכניותיהם, כמו גם במקרים שנציגי היודנראט סרבו לדרישות הנאצים, הם נרצחו באכזריות או עונו קשות, כאשר הנאצים בוחרים להם נציגים אחרים מידית במקומם. מעטים מהם אף התאבדו, לאחר שלא הצליחו להתמודד עם המציאות האיומה והנוראה אליה נקלעו.
ברור, כי היו גם כאלו שהנאצים הצליחו בהדרגה להרגילם למלאות עבורם פקודות אכזריות, או שהבטיחו להם את הצלתם והצלת בני משפחותיהם תמורת מסירת מידע וסיוע עבורם של יהודים אחרים מקרב הקהילה היהודית במקום. קשה מאוד לנו במבט לאחור לבקר ולשפוט על סמך מידע חלקי וקלוש את אותם אנשים שלא ידוע לנו על מכלול ההיבטים והדילמות איתם הם התמודדו.
דווקא על רקע זה בולטת במיוחד הגבורה היהודית של אותם מעשים, שהתרחשו לאלפים ורבבות בגטאות, ובמחנות ההשמדה, כשיהודים בחרו לוותר על מעט המזון הדל והלא מספק שהשיגו רק ע"י סיכון חייהם, או עבודת פרך קשה, לקרוביהם או לאנשים זרים שלא הכירו. על כך שמסרו את נפשם, עבור קיום מצוות. בפרט מצוות כמו הדלקת נרות חנוכה, הימנעות מאכילת חמץ או אכילת מצה בפסח, שמירת קדושת השבתות והחגים, תקיעת שופר בר"ה, וכו'. כל זאת תוך שמירה על שמחת חיים, אמונה וביטחון בקב"ה, גם בעומק עמק הבכא.
פוסקי ההלכה בגטאות, נצרכו להשיב על שאלות מצמררות, כמו למשל אימהות ששאלו, האם כשהן מתחבאות יחד עם עולליהם הפעוטים ובבכיים הם עלול להסגיר את הנוכחים המסתתרים מאימת הצורר, יש לאותם תינוקות דין רודף, על כל המשמעויות הנגזרות מכך? ועוד שאלות נוספות מסוג זה. בחלק מהפעמים, האמונה והביטחון היו כה עוצמתיים ומוחשיים, ששניות לפני שעקדו ושחטו אותם הם בירכו בציבור בשאגות של התלהבות ואושר, ברכה על כך שהם זוכים למסור את הנפש על קידוש השם. בדומה ידוע אף על כמה קבוצות חסידיות שנכנסו למשרפות בשירה וריקודים.
זוהי הגבורה היהודית האמתית!
