בפינה רגישה ונוגעת במיוחד בתוכנית 'עניין משפחתי' בהגשת רחל פסטג ב'קול חי', שוחחה הסופרת, המטפלת והיועצת מיכל כהן חי על אחת הנקודות הכואבות ביותר סביב גירושים: לא רק מה עובר על ההורים — אלא איך כל זה נראה בעיניים של ילד.
כהן חי פתחה בהבהרה חשובה: הדברים אינם נאמרים כדי לעורר אשמה אצל הורים שעברו או עוברים גירושים, אלא כדי לתת תקווה וכלים. לדבריה, דווקא בתוך מצבים מורכבים וכואבים, אפשר למנוע מהילדים פגיעה עמוקה יותר — אם המבוגרים עוצרים לרגע ומבינים מה עובר עליהם.
“אנחנו מסתכלות באופן טבעי על הגירושים דרך המבוגרים”, אמרה. “המשבר, החורבן, הפרידה, הבית שהתפרק. אבל לפעמים אנחנו שוכחים לשאול: איך זה נראה מעיניים של ילד?”.
עוד באתר:
לדבריה, מחקרים מראים כי לא תמיד עצם הגירושים הוא הגורם המרכזי לפגיעה הרגשית בילדים, אלא הדרך שבה ההורים מתנהלים לפני הגירושים ואחריהם. “ילדים יכולים להתמודד עם גירושים”, הסבירה. “יהיה משבר, תהיה תגובה, אבל לא בהכרח תהיה שם טראומה קשה. הרבה יותר קשה להם להתמודד עם קונפליקט מתמשך”.
כהן חי הדגישה כי גם ילדים הגדלים בבית שבו ההורים נשארים יחד, אך חיים במריבות קשות, מתחים והשפלות, עלולים לשאת צלקות דומות לילדים להורים גרושים שנמצאים במאבק מתמשך. “ילד לא רק רואה את המריבות”, אמרה. “הוא חי אותן”.
אחת הטעויות הנפוצות, לדבריה, היא המחשבה שאם הילד לא שואל — הוא לא מבין. “נדמה לנו שהם משחקים בחדר, שהם לא יודעים, שהם בסדר”, אמרה. “אבל ילד קולט מתח, שתיקות, אינטרסים. גם אם הוא שותק, בפנים הוא מרגיש”.
הנקודה הכואבת ביותר, לדבריה, היא הצורך הסמוי של הילד לבחור צד. לא תמיד ההורים אומרים זאת במפורש, אך הילד מרגיש: אם טוב לו אצל אבא — אולי אמא תיפגע; אם הוא מספר משהו טוב שהיה אצל אמא — אולי אבא ייעלב. כך, בלי שאיש ביקש ממנו, הילד מתחיל לפצל את עצמו.
“הלב של ילד לא נועד להחזיק את המלחמות של המבוגרים”, אמרה כהן חי. “הילדים לא אמורים להיות המטפלים של ההורים שלהם. הם לא אמורים לנחם אותנו, לא להעביר הודעות, לא להיות שליחים ולא להיות מרגלים”.
לדבריה, שאלות תמימות לכאורה כמו “מי היה שם?”, “מה אכלתם?”, “מה אבא אמר?”, או “תגיד לאמא ש…” עלולות להכניס את הילד למתח מתמשך ולתחושת דריכות: מה מותר לי להגיד, את מי אני עלול לפגוע, ואיפה הלב שלי אמור להיות.
כהן חי הציבה שלושה מסרים שילדים חייבים לשמוע בצורה ברורה בזמן גירושים: הם לא אשמים; שני ההורים אוהבים אותם; וההורות לעולם לא מסתיימת.
“הורים לא נפרדים בגלל ילד”, אמרה. “הורים נפרדים כי הם לא מצליחים לנהל את הקונפליקט של עצמם. ילד צריך לדעת בוודאות ששני ההורים אוהבים אותו, וגם אם הנישואין הסתיימו — ההורות לא מסתיימת אף פעם”.
עוד הדגישה כי הילדים אינם צריכים לדעת את כל הפרטים הקשים של הסכסוך. “הרבה פעמים הורה אומר: למה שהילד לא ידע מה אבא שלו עשה? למה שלא ידע מה אמא שלו עשתה? אבל ילדים לא צריכים לדעת מי אשם. אין להם יכולת להכיל את כל הפגיעות שלנו”.
לדבריה, שיחת ההסבר לילדים על הגירושים היא שיחה שנחרטת לשנים, ולכן חשוב מאוד להתכונן אליה ולהיעזר באיש מקצוע. “ילדים זוכרים את השיחה הזאת שנים”, אמרה. “מי ישב, מה לבשו, מה הייתה האווירה. זו שיחה שנחרטת”.
כהן חי סיפרה כי בקליניקה היא פוגשת לא מעט מבוגרים שכבר בנו חיים חדשים, אך הילד שבתוכם עדיין חי את הקרע שחווה בבית. “הם יכולים להיות בני 30 או 40, אבל הפצע הזה עדיין מבקש ריפוי”, אמרה. “הם חוששים מנטישה, מפחדים לאבד אהבה, מרצים את כולם או נקרעים בכל קונפליקט — כי ככה הם נקרעו בתור ילדים”.
בסיום השיחה הדגישה פסטג כי הדברים אינם באים להאשים, אלא לעורר אחריות: אם טובת הילדים באמת עומדת לנגד עיני ההורים, עליהם ללמוד איך להתנהל בתוך הגירושים בלי להפוך את הילדים לחלק משדה הקרב.
כהן חי הוסיפה כי האחריות אינה מוטלת רק על ההורים עצמם. גם סבים, סבתות, דודים ודודות משפיעים מאוד על האווירה ועל המסרים שעוברים לילד. “יש לכם השפעה על איך ההורים האלה מתגרשים, ומה עובר לילד על הצד השני”, אמרה. “זה סופר חשוב”.
האזינו לדברים המלאים מתוך 'עניין משפחתי' בהגשת רחל פסטג ב'קול חי':
