מיכל ירושלמי שוחחה בתוכנית 'אשת חיל' ב'קול חי' עם ציבי וקסמן, ציירת ואמנית בחול ומטפלת רגשית, לשיחה על יצירה, שליחות, התמודדות עם פחדים ופרפקציוניזם והיכולת לגלות דווקא במקומות שנראים לנו חסרי ערך את הכוחות הגדולים ביותר. עבור וקסמן היה לשידור גם ממד אישי ומרגש במיוחד: הוא התקיים ביום היארצייט השלישי של אביה, שאותו תיארה כתלמיד חכם גדול. "כל אחת שתתחזק ממשהו אחד קטן – עשיתי את שלי", אמרה.
סיפורה של וקסמן כאמנית חול מתחיל דווקא במקום ההפוך לחלוטין. היא גדלה בנתניה בסמוך לחוף הים, אך סיפרה כי בילדותה כלל לא אהבה חול. "כל הילדות שלי… אני עושה הכול להימנע מהחול", נזכרה. רק לאחר שגילתה שאפשר לצייר באמצעותו השתנה היחס שלה לחלוטין. מבחינתה, הסיפור הפך לשיעור לחיים: "המון פעמים אנחנו אומרים, זה לא בשבילנו, זה דוחה אותנו, אנחנו לא מסוגלות", אך שינוי נקודת המבט עשוי לחשוף אפשרות חדשה לגמרי. גם כיום היא משתמשת בחול ים פשוט ומסונן כחומר המרכזי ביצירותיה.
האמנות בחול הפכה עם השנים למקצוע ולשליחות. וקסמן תיארה את היצירה שלה במשפט: "אני שרה עם הידיים. בסוף כולנו מדברות את הלב". לדבריה, בשנים האחרונות, לאחר שנכנסה גם לעולם הטיפול הרגשי, נוצר חיבור עמוק בין שני התחומים. היא החלה לשלב בתוך מופעי החול תובנות מעולם התודעה והטיפול, והמחישה אותן באמצעות ציורים. החיבור עורר תגובות בקהל ובהמשך גם הביא נשים אל הקליניקה שלה.
עוד באתר:
אלא שהדרך לבמה לא הייתה נטולת חששות. וקסמן סיפרה כי נכנסה לתחום לפני כ-16 שנה, לאחר שכבר עסקה בציור קירות ובהפעלות, ואף הייתה לדבריה מהראשונות בארץ שהפעילו הרקדות באמצעות נעליים קפיציות. כשהחליטה לפרסם את מופע החול הראשון שלה, היא עדיין לא ידעה כיצד בדיוק ייראה המוצר הסופי. למרות זאת, היומן החל להתמלא: "היומן מתמלא, ואני משקשקת של החיים. אין לי מושג, עוד לא ניסיתי לצייר". לדבריה, דווקא הנכונות לפעול למרות חוסר הוודאות אפשרה לה לפרוץ.
המופע הראשון התקיים בבית ספר ויז'ניץ, שבו למדו באותה תקופה שלוש מבנותיה. היא בחרה שלא לספר להן מראש שאמן תהיה זו שתופיע. "ופתאום אימא על הבמה. מטורף. ואני משקשקת", סיפרה. מבחינתה המקצועית, ההופעה הייתה רחוקה מהמושלם: "הציורים לא יצאו כמו שאני רציתי". אלא שהקהל חשב אחרת ונהנה מאוד. דווקא הפער הזה לימד אותה שיעור מרכזי בהתמודדות עם פרפקציוניזם: הקהל אינו מכיר את התוצאה המושלמת שהאמן דמיין לעצמו, ולעיתים מה שנראה ליוצר ככישלון נתפס מבחוץ כהצלחה גדולה.
בהמשך השיחה התייחסה וקסמן גם לפחד קהל והציעה לשנות את נקודת המבט: במקום להתמקד ב"איך אני נראית" וב"מה יחשבו עליי", לנסות להביט על עצמנו מבחוץ ולחשוב מה הקהל באמת מבקש לקבל. היא סיפרה כי מבחינתה החיבור לשליחות ולאמונה מפחית את העיסוק העצמי: "אם את כל הזמן תלויה בפידבקים, את במצב לא טוב". מחמאות וביקורת, לדבריה, צריכות להפוך לכלי ללמידה ולא למדד לערך העצמי.
אחד הדימויים המרכזיים שהציגה וקסמן היה דווקא גרגר החול. "כל גרגיר שאני מזיזה משפיע על התמונה. אם הגרגר לא יזוז, לא תהיה תמונה", אמרה, והקבילה זאת לתפקידו של כל אדם בעולם. לדבריה, גם מי שחשה שאין למעשיה משמעות משפיעה על "התמונה" כולה באמצעות המשפחה, הסביבה והאנשים שהיא פוגשת. בהמשך הוסיפה כי בחברה יש אנשים שבולטים כמו פרחים, הרים או ים, ולעומתם "אנשי חול" שכמעט לא מבחינים בהם. אלא שלדבריה, די "בקצת אור על השולחן" כדי לחשוף את היופי שהיה חבוי בהם.
כשירושלמי שאלה אותה מה היא אוהבת יותר – את הבמה או את הטיפול האישי – וקסמן הודתה שהיא אוהבת מאוד את שני העולמות, אך הבהירה היכן נמצאת מבחינתה החוויה העמוקה ביותר. "שום מחיאות כפיים של אלפי אנשים בקהל לא עושה לי את מה שקורה לאישה בתהליך", אמרה. היא סיפרה על הסיפוק בקבלת תגובות ממשפחות לאחר תהליכים טיפוליים וסיכמה את התחושה בשתי מילים: "לבנות עולמות".
האזינו לשיחה המלאה מתוך 'אשת חיל' ב'קול חי':
