מרגש: כשמרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל פגש את הילד החולה במסיכה

שנת תשס"ט, 2009, אני בין טיפולים כימותרפיים אדומים צהובים וכאלה שלא השקיעו עליהם צבע מאכל. ממוצע משקל של 47 קילו פחות או יותר, שערה אחת לרפואה אין על הראש, לא עף על נסיעות ודרכים וכשאומרים לי את המילה "מסלול" האסוציאציה הראשונה היא הדרך בין הבית בבני ברק לתל השומר, קומה 3 או 1, חבוש במסיכת פנים כירורגית עוד לפני שנכנסה לאופנה ועוד לפני שהסינים חשבו על המוטציה לקורונה. קיצער, הבנתם.

אבל, כששמעתי שבני משפחה קרובים עורכים ברית לבן שלהם בבית מדרשו של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, לא חשבתי פעמיים. אני חייב לקבל ממנו ברכה, לחטוף כאפה אוהבת שתעיף את כל הסרטן והטיפולים והתחושות והקרחת וכל העניינים.

וכך היה. יצאנו מתי שיצאנו, לא לפני שחשבתי מסיכה מתוך הערימה שקיבלתי מהמחלקה בבית החולים (אז היו מחלקים), ב"ה הגענו ונכנסנו ביראה והתרגשות לבית המדרש. עמדנו בחצי עיגול, ממתינים לכניסתו של מרן.

עוד באתר:

צפו

תיעוד: "אלי ציון ועריה" בחברון והיכל יצחק

נתי קאליש

צפו

בילוי בוקר: נער ערבי לקח את הנשק ויצא לירות

אבי יעקב

סרטוני הזוועה

רה"מ מגיב לתיעודים: "חמאס רוצה לשבור אותנו"

שלמה ריזל

תיעוד שובר לב

החטוף מהשבי: "3 גרעיני פלאפל ביום, אני על סף מוות"

יוני שניידר

ואז זה קרה, הדלת נפתחה ומרן נכנס במלוא הדרו. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו ממש. אני לא זוכר תחושה של התרגשות דומה לתחושה המיוחדת ההיא. שמחה, אהבה, יראה, יראת שמים. משל אני רואה עכשיו משהו שגדול מכולנו.

ראש ישיבת "אור החיים" הגאון רבי ראובן אלבז שיבדלטו"א היה המוהל. הברית הסתיימה, מרן בירך את הנוכחים באהבה גדולה ונכנס לחדר פנימי, לשם לא כל באי הברית זכו להיכנס, אבל אני כן.

אני זוכר איך צעדתי פסיעה אחר פסיעה, ולאחר שבירך מרן את אם הילד, נכנסתי אני. הושיבו אותי על כסא לצדו ואני, שרציתי כל כך להגיד לו כמה אני אוהב אותו, מה אני עובר, כמה אני זקוק ורוצה לברכתו,

אני נאלמתי דום.

מרן הביט בי, הביט בעיניי והרגשתי את השתתפותו בכאבי. הרגשתי את חמלתו, את אהבתו.

הוא הושיט את ידיו, שם על ראשי ובירכני. בירך שאזכה לרפואה שלמה, לבריאות איתנה ועוד ברכות רבות.

בסיום הברכה, כשאני עוטה מסיכה כירוגית, אני מרים ראשי ומצפה לכאפה שהייתי בטוח שאזכה בה. אבל מרן, שראה את פני החיוורות, את המסיכה שכיסתה את אפי ופי, לא העניק לי את הכאפה.

אבל הוא העניק לי את ברכתו שאני בטוח שגרמה לי לניסים הרבים שאפפו אותי ואופפים אותי. לסיעתא דשמיא הגדולה שזכיתי לה בעברי את נהר הסרטן אל עבר השגרה השואגת. השגרה הברוכה.

כשיצאתי מחדרו של מרן, שאלו אותי בקנאה: 'נו, מה היה?' עניתי להם שכאפה לא קיבלתי, אבל ברכה מלב אוהב ורגעים שלא אשכח, קיבלתי גם קיבלתי.

ת.נ.צ.ב.ה.

(חיפשתי תמונה מהרגע הבלתי נשכח הזה אבל לא מצאתי. מה שכן מצאתי זו תמונה של מרן בברית, רגעים לפני הברכה)