"ממתי בחורה בת תשע עשרה יודעת מה טוב לה?"

"הבת שלי מוציאה אותי מדעתי!", כך פתחה בזעקה דבורה שמשתתפת בתהליך הקבוצתי שבבית הספר, היא לא מבינה שהיא עושה טעויות שהיא תשלם עליהן ביוקר! היא לא קולטת שהיא הורסת לעצמה את העתיד שלה ושל כל המשפחה שספק גדול אם תצליח להקים…".

אנחה כבדה נפלטה מפיה של דבורה, העיגולים השחורים שהקיפו את עיניה והמבט המיוסר שנשקף מהן העידו בלי מילים על לילות חסרי שינה וחיבוטי נפש קשים.

"היא באה ממשפחה מפוארת כל כך. ממשיכה דבורה ומספרת, דורות על דורות של עובדי השם יראים ותמימים שזכו להקפיד על קלה כבחמורה עד יום מותם, והיא באה בברוטליות ובלי טיפ טיפת רגישות, מרשה לעצמה לחשוב אחרת ולהתלבש בסגנון מודרני. איפה הכרת הטוב לחינוך שלנו? למסירות הנפש שלי עבורה מרגע שבאה לעולם ועד היום? סיכה לא חסכתי ממנה! כמה כוחות, כמה מחשבה, כמה כספים והתייעצויות… בשום צומת בחייה לא חסכתי מאומה – כל קנייה של בגד הייתה אתגר, כי תמיד היא רצתה סגנון מודרני יותר ואני שילמתי כל הון בעולם כדי שתוכל למצוא בגד צנוע שהוא לטעמה. הלכתי איתה לחנויות יוקרה שאני אישית בחיים לא דרכתי בהן – כל זה כדי שהיא תמצא בגד הכי יפה ועדכני, ויחד עם זה שמרני וצנוע".

"והנה", כאן נשבר קולה של דבורה, "זה מה שהיא מחזירה לי. זורקת את כל החינוך והולכת בסגנון שונה. זו הכרת הטוב שלה אלי? היא גם לא מתביישת להודות בזה, היא מסתכלת עלי בעיניים ואומרת לי בשיא הביטחון: 'אמא, זה מה שטוב לי'".

"זה מה שטוב לה?!", עלה קולה של דבורה לטונים גבוהים. "ממתי בחורה בת תשע עשרה יודעת מה טוב לה?! יש יועצים, יש אנשים גדולים, יש את אבא ואמא. איך היא לא מתביישת???".

"אני שומע ומבין", הגבתי בכנות. "את מתמודדת עם סיפור קשה ומאתגר."

חיכיתי כמה רגעים, כדי לתת לדבורה שהות לפני שנצלול פנימה, ואז פניתי אליה בשנית:

כמו שאת יודעת, בקבוצה הזאת אנחנו לא יכולים לנתח את האתגרים שבינך לבין הבת שלך, כי היא לא נוכחת כאן איתנו. אנחנו כן יכולים ומאמינים שניתן לברר מה קורה בינך לבין עצמך בהקשר לבת שלך, וכדי לדייק את הרגשות ולהציף אותן ב'כאן ועכשיו' הייתי שמח שתנסי למצוא בתוך מעגל החברות שנמצא כאן מישהי אחת שמציפה בך רגשות דומים לאלו שאת מרגישה מול הבת שלך.

"כן… יש פה מישהי כזאת", הגיבה דבורה בהססנות, "אבל האמת שממש לא נעים לי לפתוח את זה, אבל אם כבר שאלת, אז זו חנה שמאתגרת אותי".

"מה קורה לך מול חנה?" שאלתי.

"היא גם כזאת… אחת שעושה מה שבא לה כאילו אין דין ואין דיין".

"ומה קורה לך כשחנה עושה מה שבא לה?"- ביקשתי לדייק.

"אני משתגעת, כי מה היא חושבת לעצמה, שהעולם הזה הוא הפקר?" הגיבה דבורה בחוסר סבלנות.

"בואי נחזור כעת לבת שלך" ביקשתי, "אני רוצה לשאול אותך, מתי לדעתך יגיע הגיל שבו תוכלי לסמוך על הבת שלך שהיא יודעת מה טוב לה?".

"אני לא יודעת", הגיבה דבורה בחוסר נחת. "אני באמת לא יודעת. היא ילדותית כל כך ולא יודעת לצפות את העתיד, עד שנראה לי שגם בגיל חמישים לא יהיה לה שכל ישר!".

"ואת רואה את עצמך בגיל חמישים ממשיכה להדריך אותה?".

"אני מקווה מאד שיהיה לה שכל לבוא להתייעץ איתי", ענתה דבורה בלי להסס.

שתקתי.

החלטתי לתת לדבורה שהות לעכל את המהלך ולהבין את עומקם של הדברים.

דבורה התחילה להרגיש חוסר נוחות מהשתיקה המתארכת. היא זעה ימינה ושמאלה, וכאילו חיפשה מוצא בתוך הסבך המעיק של הרגשות.

"מה אתה מתכוון לומר לי?", שאלה בחדות.

"אני לא מתכוון לומר לך כלום", עניתי בנחת. "אני רק רוצה שתקשיבי לעצמך, ותשאלי את עצמך אם אלו החיים שאת רוצה לחיות".

"מה זאת אומרת רוצה לחיות? ככה צריך לחיות!", ענתה דבורה בחדות.

"מה זה ככה צריך?", הקשיתי.

"ככה זה שאין לנו זכות לעשות מה שבא לנו. ככה זה לחיות עם כללים, ולא לחשוב רק על עצמי. ככה זה להבין שהמבוגרים יודעים טוב יותר ממני, ואני צריך לשבור את הדעה האישית שלי ולכבד את דעתם".

"ומה את חושבת על רונית שיושבת כאן בקבוצה? היא הרי כבר אשה לא צעירה, אז עם מי היא בדיוק אמורה להתייעץ?"

"מה זאת אומרת?! יש רבנים יש מורי דרך!".

"ומי מחליט עליך?", שאלתי.

"האמת" הגיבה דבורה בכנות, "מי לא??? אף פעם לא החלטתי על עצמי. אבא, אמא, המורות, בעלי…".

"וזה טוב לך?".

"מה זה נקרא 'טוב לי'? אף פעם לא חשבתי מה טוב לי. ככה עושים כי ככה צריך! כי ככה חינכו!".

"את יודעת מה? כעת אני לגמרי מבין את הכעס שלך על בתך. ועל רונית שיושבת כאן בקבוצה, מאד מאד מבין. האם את רואה קשר בין זה שאף פעם לא הייתה לך יכולת בחירה, לכך שכשהבת שלך חוי או חנה חברתך לקבוצה תופסות לעצמם מרחב אישי משלהם, ברור הרי שזה יוציא אותך מדעתך. הרי איך את יכולה לתת לאחר משהו שאת אף פעם לא היית זכאית לקבל?".

דבורה שתקה.

לראשונה מתחילת השיחה הבחנתי בלחלוחית מבצבצת בזווית העין.