"כה אמר ה' צבאות, כי יפלא בעיניי שארית העם הזה בימים ההם. גם בעיניי יפלא נאום ה' צבאות." המלבי"ם מפרש כי לפי הטבע, הישרדות העם היהודי תחת צורריו היא נפלאות על-טבעית. כך פותחת רחל פסטג את הראיון המיוחד ששודר ב'קול חי' לפני כשנה וחצי, ערב יום הזיכרון לקדושי השואה תשפ"ד. ראיון שראוי להעלותו מחדש בבוקרו של תשעה באב, בו אנו מקוננים על חורבן בית מקדשינו ואסונות עמינו לאורך הדורות.
הגב' שרה ורטהימר, היא בתם של ניצולי השואה שמואל יעקב יפה ורייזל יפה (לבית נתנזון), זיכרונם לברכה. ורטהימר, המתארת את עצמה כשליחת זיכרון, שיתפה סיפורי גבורה ואמונה של הוריה, תוך התמקדות במסירות נפש, תקווה ורוח חיים.
ורטהימר פתחה: "אני מודה לבורא עולם ולהוריי שזיכו אותנו, את אחותי ואותי, לשמוע את סיפוריהם ולגדל אותנו בשמחה, בבריאות ובבריאות הנפש. אני שליחת זיכרון של הוריי, שורדי השואה, ושל כל אלה שלא שרדו." היא ציינה כי קיבלה הדרכה ממכון "שם עולם" בראשות הרב קריגר: "למדתי כיצד לספר את הסיפורים המרגשים ולהדגיש את ההתמודדות ואת החיים, לא רק ממקום של טרגדיה ואובדן, אלא ממקום של עוז רוח, אמונה ותקווה של הקורבנות וניצולי השואה." פסטג הוסיפה: "גידולם בשמחה לאחר השואה אינו מובן מאליו. הסיפורים צובטים את הלב, אך גם מרחיבים אותו."
עוד באתר:
ורטהימר סיפרה על אביה במחנה העבודה מעליץ ב-1942: "בכל שנה בערב יום כיפור, בסעודה מפסקת, אבא סיפר כיצד הוא לקה והילקה ביום כיפור עצמו". קבוצת בחורים דתיים, כולל אביה, החליטה לצום ביום כיפור, שהיה גם שבת, למרות עבודתם במפעל מטוסים גרמני: "הם בחרו לעבוד במשמרת לילה וכשחזרו לא נכנסו לחדר האוכל ולא קיבלו אוכל." המשגיחים הפולנים ראו בכך חבלה: "הם ידעו שהם לא באים לקבל אוכל בגלל יום כיפור והחליטו שזו חבלה. קראו לקבוצה ואמרו שצריך לקבל מלכות." מפקד פולני בחר בחור חלש, השכיב אותו על דרגש ונתן לאביה מגלב להלקותו: "מה הוא היה יכול לעשות? אם היה מסרב, היו מרסקים את מוחו. הוא לקח את המגלב והשתדל להלקות חלש ככל האפשר, והבחור צעק בקול רם." הפולני הבחין בכך: "הוא אמר, יפה, ככה לא מלקים, לקח את המגלב והכה את הבחור מכות נמרצות. אחר כך הכה את אבא ואת כל הקבוצה שצמה." היא סיימה: "הם לא יכלו לשבת כמה שבועות, אבל זו הייתה שליחותם".
על פסח 1943 במעליץ סיפרה: "אבא תמיד סיפר סיפורי פסח. בפסח השלישי הם הצליחו לקבל קמח ולאפות מצות. הוא לא היה בטוח שהמצות כשרות, אבל המסירות נפש הפכה אותם לכשרות למהדרין." הם השיגו צימוקים ליין, אכלו אורז ודוחן במקום חמץ וערכו סדר: "המבוגר בחבורה, דוד של אבא, שאיבד אישה וילדים, קיבל את הגביע והתחיל קידוש, אך קולו נחנק מדמעות. בורך אמר לו, חיים, סברי מרנן, פסח היום, בקול מעודד. הם עשו קידוש, התיישבו, והרוח התאוששה. ישבו שעות, ערכו סדר, ומי שבכה בכה. היו שם רבים שאיבדו משפחות. לא שכחנו היכן אנחנו, אמר אבא, אבל רוח עידוד וחגיגיות התגברה. בסוף שרו שירים מהבית והתעודדו."
בפסח 1945, חודש לפני השחרור, היה אביה בפלוסנבורג: "לגרמנים לא היה אוכל, וליהודים בקושי. כל מה שיכלו לעשות קודם היה בלתי אפשרי." לבדו בצריף עם גויים, "הייתה לו פיסת לחם. הוא שכב על הדרגש, בכה, אכל ואמר את ההגדה מזיכרון. לא איבד את התקווה ואת האמונה שהקדוש ברוך הוא יציל אותם." חודש לאחר מכן שוחרר.
על אמה, רייזל, סיפרה כי בפלאשוב, תחת המפקד האכזר אמון גט, שובצה לפלוגת ניקיון: "גט היה נאצי סדיסט, מסתובב על סוס עם כלבים מאומנים, יורה ביהודים מתרשלים מרחוק." יום אחד נשלחה לנקות את מכוניתו: "ניקו בצורה הטובה ביותר כי זה היה מפחיד." בערב התברר שמכסה הרדיאטור נעלם, והיא וחברתה הושמו במעצר: "היה ברור שיהרגו אותם. אימא סיפרה שהיא לא פחדה למות, אלא מההתעללות. רצתה למות מהר." בבוקר, עובד מצא את המכסה בבוץ: "גט נסע יום קודם, כנראה שיכור, התנגש בכרכרה, והמכסה נפל. זה היה נס." היא הוסיפה: "אימא חזרה על הסיפור ואמרה, אני לא מאמינה שזה באמת היה."
בפלאשוב, במהלך מסדר למיון משלוחים, הבינה אמה את הסכנה: "אף אחד לא רצה להיות במשלוח, כי הבינו שזה דבר גרוע." עם שתי חברות, היא החליטה לברוח: "אין לאן לברוח במחנה סגור, אבל בהבזק תושייה, אימא רצה לצד הגברים." שם, בין הגברים, דרשו הגרמנים לשבת ולשים מצנפות: "אין לה כובע. מישהו נתן לה כובע, והיא לא ידעה מי. זה הציל אותה." החברות שלה לא חזרו מהמשלוח, ואמה בכתה עליהן בצריף.
באושוויץ עבדה אמה ב"קנדה," מקום מיון רכוש: "קנדה נחשבה ארץ השפע. לפעמים מצאו אוכל או כסף, והעזו להסתכן כדי לעזור." בצעדת המוות מגרמניה, יצאה עם שני זוגות נעליים: "הלכו בשלג, בקור. היא ראתה חברה ללא נעליים ונתנה לה זוג. החברות אמרו, מי נותן נעליים? אבל אימא נתנה. בסוף המסע, הנעליים התבלו, שתיהן סבלו, אבל שתיהן ניצלו."
ורטהימר סיפרה על בת דודה, הדסה (אירנה), מפרושוביץ: "היא הסתתרה עם אחות ודודה אצל משפחה פולנית. כשהלשינו, תפסו אותה. כנראה ראתה את אחותה נרצחת, וברחה כבת שש-שבע לשדה." שוטר פולני מסר אותה לכומר, שהעביר אותה למשפחה נוצרית: "היא לא זכרה את שמה מחמת השוק, וגדלה במשפחה אוהבת." ב-1949, לאחר שהוריה עלו ארצה, זיהה אותה מישהו בקרקוב בטיול בית ספר: "הוא הכיר את המשפחה ושלח מכתב לאימא." אמה פנתה לרבנות ולסוכנות, והילדה הובאה ארצה: "היא לא רצתה לבוא, קיבלה שטיפת מוח נגד יהודים. אמרו לה שאחיה מחכה, אך הוא נהרג בתאונה לאחר המלחמה. הצניחו אותה במשפחה דתית ללא תמיכה רגשית. לפני פסח אמרה לאבא, אתם היהודים לוקחים דם לאפות מצות." היא עברה לכפר בתיה, התחתנה והקימה משפחה, אחד מבניה הוא יצחק עמית, שופט בית המשפט העליון.
האזינו לראיון המלא מתוך 'עניין משפחתי' בהגשת רחל פסטג ב'קול חי':
