הרב אריה אטינגר מתבונן ברחובות שליד ביתו בגבעת זאב, “לולב”, “אתרוג”, “ערבה” ו“הדסים” – ומגלה בהם את סיפור החטופים.
יש שכונה כזו, שבה הרחובות נקראים “לולב”, “אתרוג”, “ערבה” ו“הדסים”.
ביום רגיל זה סתם נראה נחמד – שמות של חג הסוכות.
אבל כשאתה עומד שם, מתחת לשלט “רחוב לולב”, בתקופה שבה עם שלם מתפלל לחזרת הבנים שלו – זה פתאום נשמע אחרת לגמרי.
אני עומד מול השלטים האלה, והם הופכים למראה של העם שלנו.
האתרוג, הלולב, ההדס והערבה – לא רק ארבעה מינים, אלא ארבעה חלקים באדם.
ואולי גם ארבעה קולות בעם אחד.
עוד באתר:
האתרוג – הלב
הלב שמרגיש. הלב של האמהות, של האחים, של כולנו.
זה הלב של כולנו שמבקש “ריבונו של עולם, תחזיר לנו את הילדים שלנו”.
הלב שלא חושב באסטרטגיה, לא מחשב מחיר – רק רוצה חיים.
זה הצד הכי אנושי, הכי חי.
הלולב – עמוד השדרה
זה הכוח שמחזיק אותנו זקופים, גם כשאנחנו כואבים.
זה הקול שאומר “צריך אחריות, צריך חוסן, צריך לדעת להגן”.
בלי הלולב – הלב נופל.
אבל בלי הלב – הלולב הופך קשה.
ולכן הם חייבים להיות יחד.
ההדסים והערבות – העיניים והשפתיים
ההדסים הם העיניים.
היכולת לראות. לראות את הכאב, את הפחד, את האנשים.
ולא רק את הכותרות.
והערבות – הן השפתיים.
השפתיים שמתפללות, מבקשות, שרות “השיבנו ה’ ונשובה”.
לפעמים גם השפתיים שנאלמות.
אין מילים, רק דמעה.
אבל גם הדמעה היא תפילה.
עם שלם של ארבעה חלקים
כשמחברים לב, גב, עיניים ושפתיים – נוצרת דמות של אדם שלם.
וכשאנחנו כעם מצליחים לאחד את כל החלקים האלה –
נוצרת דמות של עם שלם.
בימים האלה, כל ישראל הוא אתרוג ולולב והדסים וערבות גם יחד.
יש בתוכנו את אלה שצועקים מהלב, את אלה שמחזיקים חזק בעמוד השדרה,
את אלה שרואים את המציאות דרך עיניים בוכות, ואת אלה ששותקים ומתפללים בשפתיים סגורות.
היכולת לרפא ולהשיב בנים לגבולם הוא היכולת להחזיק את כל זה גם יחד,
עם של לב, עמוד־שדרה, עיניים ושפתיים.
איחוד שמחזיק את התקווה
כשאנחנו מאגדים את ארבעת המינים האלה יחד –
אנחנו בעצם מאגדים את עצמנו.
כל אחד מביא חלק אחר, אבל כולנו מתפללים לאותה תפילה:
שכל הילדים יחזרו הביתה,
ושעם ישראל ידע להחזיק את כל הקולות,
לא כמאבק — אלא כתפילה אחת גדולה.
האגודה שבפנים ובבית
וכמו שהעם שלנו נבנה כשהוא מחזיק יחד את כל הקולות –
כך גם האדם.
לפעמים כל ארבעת החלקים האלה חיים בתוכנו:
האתרוג – הלב שמרגיש,
הלולב – עמוד השדרה שמחזיק,
ההדסים – העיניים שרואות,
והערבות – השפתיים שמתפללות או שותקות.
הצמיחה מתחילה כשאנחנו לא משתיקים אף אחד מהם – אלא מאחדים את כולם.
ולפעמים זה לא רק בתוכנו – זה גם בבית.
אחד מבני הזוג הוא הלב, השני הוא הגב,
ילד אחד מביא אור ורגישות, אחר מביא כוח והיגיון.
כשכל אחד מושך לכיוון שלו – יש מתח.
אבל כשכולם מבינים שהם חלק מהאגודה –
נוצר בית שיש בו נשימה, אהבה וצמיחה.
כי כמו בארבעת המינים,
השלמות לא נוצרת מזה שכולם אותו דבר –
אלא מזה שכל אחד מביא את חלקו,
והאהבה מחזיקה את כולם יחד.
וכשזה קורה –
הלב נרגע, הגב מתחזק, העיניים שוב רואות, והשפתיים שרות.
חג שמח לכולנו.
