מי שלא רוצה לראות: הנפגע השלישי שעומד מהצד

ביום שני בבוקר, באולפני 'קול חי', פתחה אפרת ברזל את תוכניתה "עומקא דליבא" בתחושה מוכרת למאזיניה: שילוב בין אינטואיציה, פתיחות רוחנית וצניעות של מי שאינה יודעת לאן תוביל השעה הקרובה.

"אני חייבת לכתוב על זה," היא אומרת. "על הערבות שנשתלו אחרי סוכות, שנראו גמורות – והנה הן פורחות. מה זה הדבר הזה, ערבה? מה זו היכולת של משהו יבש לקום שוב?".

אל תוך האולפן נכנסת האורחת – אתי רוזנצווייג, מנחת הורים ופסיכותרפיסטית. והיא יודעת היטב לדבר על צמיחה במקומות שבהם כמעט לא נותרה תקווה.

עוד באתר:

"נשיאות תמורת חנינה"

קמפיין השמאל התחיל: מתקפה פרועה נגד הרצוג

פנחס בן זיו

השיעור המרתק

הרב ברוך רוזנבלום: יעקב אבינו כתב את ספר תהילים

הרב ברוך רוזנבלום

מבצע בלב סוריה

תיעוד דרמטי מחילופי האש בסוריה: "מחבל מוציא ראש"

קובי פינקלר

סכנת חיים

ישראלים פרצו את הגבול ונכנסו לסוריה; צפו

קובי פינקלר

מיד בתחילת השיחה מציירת רוזנצווייג את "משולש הפגיעה". “יש את הפוגע, יש את הנפגע – והקודקוד השלישי הוא העומד מן הצד. לא זה שרע, אלא זה ששותק. שלא רוצה לראות. ואת, אפרת — את עומדת מן הצד האקטיבי. את לא נותנת לפגיעות להישאר מתחת לשטיח.”

אפרת ואתי משרטטות יחד סוג של "פרופיל" למערכת יחסים פוגענית שאינה כוללת אלימות פיזית כלל: אין צעקות, אין ידיים ואין חפצים עפים. אבל משהו מתרחש מתחת לפני השטח — איטי, חרישי, מבלבל.

רוזנצווייג מגדירה זאת כאלימות "אשכנזית", "פולנית", אלגנטית, מתוחכמת, שלא משאירה סימנים כחולים – אלא סימנים בנשמה. "אדם לא יודע שהוא בתוך כלוב — כי הוא גדל בו. הוא לומד לוותר על קצות האצבעות שלו, על הצרכים שלו, על הקול שלו".

כאן נכנסת הסימפוניה המוכרת לרבים: הגוף תפוס, אלרגיות שלא היו, חרדות, דיכאון, ירידה בתפקוד, ילד שחולה "בלי חום". רוזנצווייג: “כשהנפש לא מסוגלת לדבר — הגוף מדבר במקומה.” האי-שקט, העייפות, העצבות — הופכים לסימנים אדומים למשהו שלא נאמר בקול.

לפני כל טיפול, לפני כל תיקון — חייבת לבוא ההכרה. הכרה שאולי משהו בבית פוגע ולא פשוט קשה. אפרת מנסחת זאת כך: “זה רגע שבו משהו בהיגיון נשבר. משהו בצוואר אומר: זה לא נורמלי.”

אבל רוזנצווייג מזכירה: “לא כולם מגיעים להכרה. מי שסיפרו לו כל החיים ‘את רגישה מדי’, ‘את מדמיינת’, ‘זה רק בגלל אמא שלך’ — לומד להטיל ספק בעצמו.” לכן היא ממליצה: “מספיק אדם אחד בחוץ — אחד — שיסכים לשמוע. זו כבר התחלה של אור.”

כאן מגיע אחד הקטעים החזקים של התוכנית. אפרת: “זה עצוב. להכיר בזה שמה שחלמתי שיהיה — לא יהיה.” רוזנצווייג: “זה אבל שאין לו מצבה. אין לו שבעה. אין הלוויה. זה אבל שקוף. החברה לא רוצה שתעשי אותו — אז את נשארת לבד.”

אפרת מדגישה: זה כמו מושג ה“סזורה” בפסיכולוגיה — רגע שבו אדם מבין שהקרע עמוק, שאי אפשר לחזור אחורה לתמימות הראשונה.

רוזנצווייג מציעה דרך:

עוגנים קטנים: שיר, קפה, פרחים, צלחת יפה.
עוגנים גדולים: זיכרון של הילדה שהיית, כישרון שנזנח, תחביב שהיה פעם. “מה אהבת לעשות כילדה? תחזרי לשם. תחיית מי שאת — זה העוגן.”

זהו שלב מטלטל: “המציאות בחוץ נשארת אותו דבר אבל אני לא אותה אישה.” אפרת: “זה מדהים. האחר לא יודע שהשתנית אבל את יודעת.”

רוזנצווייג: “אני לא צריכה לצעוק. אני לא חייבת לפתוח חלון — אבל אולי פעם אחת לא אסגור אותו. זה שינוי. זו תנועה. זה שלי.” זוהי לקיחת בעלות על המעט שיש — והפיכתו להמון. אפרת מזהירה: “לפעמים כשהאחר מרגיש שמשהו בי השתנה — הוא נלחץ. ואז מתחיל רצו ושוב.”

רוזנצווייג מסכימה: “כן. זו הדינמיקה של הטשטוש, של הבא ונעלם. אבל עכשיו — את כבר לא אותה אישה. יש בך תנועה פנימית, ויש בה כוח עצום.” אפרת מסכמת: “אנחנו מדברות על לחזור להיות היהודייה והיהודי שאתה — גם כשהאור כבה. גם כשהיית קלוע בתוך מקום מצמצם. צמיחה אמיתית מתחילה מבפנים.”