מי שלא רוצה לראות: הנפגע השלישי שעומד מהצד

ביום שני בבוקר, באולפני 'קול חי', פתחה אפרת ברזל את תוכניתה "עומקא דליבא" בתחושה מוכרת למאזיניה: שילוב בין אינטואיציה, פתיחות רוחנית וצניעות של מי שאינה יודעת לאן תוביל השעה הקרובה.

"אני חייבת לכתוב על זה," היא אומרת. "על הערבות שנשתלו אחרי סוכות, שנראו גמורות – והנה הן פורחות. מה זה הדבר הזה, ערבה? מה זו היכולת של משהו יבש לקום שוב?".

אל תוך האולפן נכנסת האורחת – אתי רוזנצווייג, מנחת הורים ופסיכותרפיסטית. והיא יודעת היטב לדבר על צמיחה במקומות שבהם כמעט לא נותרה תקווה.

מיד בתחילת השיחה מציירת רוזנצווייג את "משולש הפגיעה". “יש את הפוגע, יש את הנפגע – והקודקוד השלישי הוא העומד מן הצד. לא זה שרע, אלא זה ששותק. שלא רוצה לראות. ואת, אפרת — את עומדת מן הצד האקטיבי. את לא נותנת לפגיעות להישאר מתחת לשטיח.”

אפרת ואתי משרטטות יחד סוג של "פרופיל" למערכת יחסים פוגענית שאינה כוללת אלימות פיזית כלל: אין צעקות, אין ידיים ואין חפצים עפים. אבל משהו מתרחש מתחת לפני השטח — איטי, חרישי, מבלבל.

רוזנצווייג מגדירה זאת כאלימות "אשכנזית", "פולנית", אלגנטית, מתוחכמת, שלא משאירה סימנים כחולים – אלא סימנים בנשמה. "אדם לא יודע שהוא בתוך כלוב — כי הוא גדל בו. הוא לומד לוותר על קצות האצבעות שלו, על הצרכים שלו, על הקול שלו".

כאן נכנסת הסימפוניה המוכרת לרבים: הגוף תפוס, אלרגיות שלא היו, חרדות, דיכאון, ירידה בתפקוד, ילד שחולה "בלי חום". רוזנצווייג: “כשהנפש לא מסוגלת לדבר — הגוף מדבר במקומה.” האי-שקט, העייפות, העצבות — הופכים לסימנים אדומים למשהו שלא נאמר בקול.

לפני כל טיפול, לפני כל תיקון — חייבת לבוא ההכרה. הכרה שאולי משהו בבית פוגע ולא פשוט קשה. אפרת מנסחת זאת כך: “זה רגע שבו משהו בהיגיון נשבר. משהו בצוואר אומר: זה לא נורמלי.”

אבל רוזנצווייג מזכירה: “לא כולם מגיעים להכרה. מי שסיפרו לו כל החיים ‘את רגישה מדי’, ‘את מדמיינת’, ‘זה רק בגלל אמא שלך’ — לומד להטיל ספק בעצמו.” לכן היא ממליצה: “מספיק אדם אחד בחוץ — אחד — שיסכים לשמוע. זו כבר התחלה של אור.”

כאן מגיע אחד הקטעים החזקים של התוכנית. אפרת: “זה עצוב. להכיר בזה שמה שחלמתי שיהיה — לא יהיה.” רוזנצווייג: “זה אבל שאין לו מצבה. אין לו שבעה. אין הלוויה. זה אבל שקוף. החברה לא רוצה שתעשי אותו — אז את נשארת לבד.”

אפרת מדגישה: זה כמו מושג ה“סזורה” בפסיכולוגיה — רגע שבו אדם מבין שהקרע עמוק, שאי אפשר לחזור אחורה לתמימות הראשונה.

רוזנצווייג מציעה דרך:

עוגנים קטנים: שיר, קפה, פרחים, צלחת יפה.
עוגנים גדולים: זיכרון של הילדה שהיית, כישרון שנזנח, תחביב שהיה פעם. “מה אהבת לעשות כילדה? תחזרי לשם. תחיית מי שאת — זה העוגן.”

זהו שלב מטלטל: “המציאות בחוץ נשארת אותו דבר אבל אני לא אותה אישה.” אפרת: “זה מדהים. האחר לא יודע שהשתנית אבל את יודעת.”

רוזנצווייג: “אני לא צריכה לצעוק. אני לא חייבת לפתוח חלון — אבל אולי פעם אחת לא אסגור אותו. זה שינוי. זו תנועה. זה שלי.” זוהי לקיחת בעלות על המעט שיש — והפיכתו להמון. אפרת מזהירה: “לפעמים כשהאחר מרגיש שמשהו בי השתנה — הוא נלחץ. ואז מתחיל רצו ושוב.”

רוזנצווייג מסכימה: “כן. זו הדינמיקה של הטשטוש, של הבא ונעלם. אבל עכשיו — את כבר לא אותה אישה. יש בך תנועה פנימית, ויש בה כוח עצום.” אפרת מסכמת: “אנחנו מדברות על לחזור להיות היהודייה והיהודי שאתה — גם כשהאור כבה. גם כשהיית קלוע בתוך מקום מצמצם. צמיחה אמיתית מתחילה מבפנים.”