מאיר ישב על כיסא ושיחק, התרחקתי ואז ראיתי את האמת

שחקנים או פרשנים?
למה בזוגיות ובחיים הגיע הזמן להפסיק להסביר ולהתחיל לשחק במגרש שלנו

לא מעט אנשים פוגשים אותי ברחוב, באירועים, לפעמים אפילו באמצע קניות, ושואלים:
“אריה, על מה תהיה התוכנית השבוע?”
האמת היא שאני כמעט אף פעם לא מתחיל מרעיון.
אני מתחיל מאנשים.
ממה שאני פוגש, ממה שחוזר על עצמו, ממה שחי עכשיו.
והשבוע עלתה בי שאלה אחת פשוטה, אבל מאוד לא פשוטה לחיים עצמם:
האם אנחנו רוצים להיות שחקנים או רק פרשנים?

משל קטן מהמשחק של הבן שלי
הייתי עם הבן שלי מאיר במשחקיה וראיתי אותו משחק במשחק מירוץ מכוניות.
על המסך זה נראה אמיתי לגמרי: מכוניות, מהירות, מסלול.
אבל אז התרחקתי רגע עם המבט, וראיתי את האמת:
זה משחק.
והוא יושב על כיסא, מול מסך.
וזה גרם לי לשאול את עצמי:
איפה אני בחיים שלי משחק באמת,
ואיפה אני רק מסתכל מהצד ומפרש?

בזוגיות זה פוגש אותנו חזק.
כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בלפרש את בן או בת הזוג:
למה היא אמרה כך, למה הוא לא עשה, למה זה קרה.
זה נשמע חכם. לפעמים גם צודק.
אבל פרשנות לא מייצרת שינוי.
לשחקן יש השפעה.
לפרשן יש דעה.
והשאלה החשובה היא לא אם אני מבין את בן הזוג שלי,
אלא אם אני מוכן להיכנס למגרש שלי.

למה עבודה קבוצתית משנה חיים
הרבה מהעבודה שאני עושה מתרחשת בקבוצות.
קבוצה היא לא רק אוסף של אנשים.
קבוצה היא מיקרו־קוסמוס של החיים.
בתוך קבוצה מתגלות הדינמיקות שלנו בזמן אמת:
מול מי אני נפתח, מול מי אני נרגע, ומול מי אני מתכווץ.
ובתוך מרחב בטוח, אפשר לא רק להבין את עצמנו, אלא גם לחוות תיקון.
ומה שקורה בקבוצה לא נשאר שם.
זה משליך על כל מערכות היחסים שלנו.
ובדרך כלל, המקום הראשון שמרגיש שינוי הוא הזוגיות,
כי זה הקשר הכי קרוב, הכי רגיש והכי פגיע.

התרגיל שעשיתי עם המאזינים בתוכנית
הזמנתי את המאזינים לעשות איתי מסע קצר, ארבעה שלבים, בשידור חי.
אפשר לעשות אותו גם עכשיו, בבית.

שלב ראשון
לשאול את עצמינו איזה דבר טוב יש בכם ואתם מזהים שיש את במישהו נוסף שאתם מכירים?
.
שלב שני
לזהות אתגר שיש בכם,
ולראות שאתם מזהים את אותו אתגר גם אצל אדם אחר שאתם מכירים.

שלב שלישי
לשאול את עצמכם איזו קוסמות הייתם רוצים שיקרה בחיים שלכם,
ולזהות מישהו שאתם מכירים שכבר נמצא במקום הזה.

שלב רביעי
לזהות מי בחיים שלכם מפעיל אתכם באמת.
לא מי מדרבן אתכם, אלא מי שמולו הגוף משתנה, משהו מתכווץ, עולה קנאה, פחד או דריכות.
המטרה של התרגיל הזה היא לא לפתור כלום.
רק לזהות.
ולהתחיל להיות שחקנים.

הסיפור מהקבוצה שלא יוצא לי מהלב
לאחרונה באחת הקבוצות, עשיתי את התרגיל הזה, וכשביקשתי לבחור מי מפעיל אותנו, אחד המשתתפים אמר משפט חריג:
“כמעט כולם פה מפעילים אותי.”
הוא תיאר לחץ קבוע בבטן, סריקה בלתי פוסקת:
מי מקבל אותי, מי דוחה אותי, מי רואה אותי, מי לא.

עשינו תרגיל סוציומטרי עדין.
הוא העמיד את חברי הקבוצה לפי תחושת קבלה ודחייה שהוא חווה מולם,
ואחר כך עבר מאחורי כל אחד ודיבר כאילו הוא אותו אדם.
לא כדי לגלות מה הם חושבים עליו,
אלא כדי לגלות מה הוא חווה מולם.
ברגע השיא, כשהקבוצה התבקשה לזוז לפי מה שמדויק לה,
הוא אמר:
“אני מרגיש דחייה מכל כיוון.”
ופה קרה משהו חשוב.
במקום לברוח, להאשים או להסביר, הוא הסכים לשהות.
הוא לא ניתק. הוא נשאר.
ושם התחיל תהליך.

לפעמים ההבדל בין תקיעות לריפוי הוא לא פתרון מבריק,
אלא הסכמה אמיצה אחת להישאר רגע עם מה שמפעיל אותי,
בלי להתבייש בעצמי.

הזמנה אישית + מתנה
אם עשיתם את התרגיל, או אפילו חלק ממנו,
אני מזמין אתכם לכתוב לי בקצרה את התשובות שלכם לארבעת השלבים.
כל מי שישלח יקבל במתנה
שיעור מיוחד על 'זוגיות בריאה ומוצלחת' מתוך יום עיון שהעברתי השבוע לתלמידי בית הספר להכשרת יועצים זוגיים,
📲 וואטסאפ: 053-2-900-200
📧 מייל: [email protected]

שאלה אחת לסיום
כשמשהו מפעיל אותנו בזוגיות או בחיים,
אנחנו רוצים להישאר פרשנים,
או שאנחנו מוכנים להיות שחקנים במגרש שלנו?

האזינו לתוכנית המלאה: