אין מצב נמוך מדי: אין תפילה שהולכת לאיבוד!

בפרשת שמות מתארת התורה את רגעי השפל של בני ישראל במצרים: השעבוד מחמיר, הייסורים גוברים, והעם זועק מן העבודה. התורה מאריכה בלשונה: “וישמע אלוקים את נאקתם, ויזכור אלוקים את בריתו… וירא אלוקים… וידע אלוקים”. שואל הרמב״ן: מדוע כל כך הרבה לשונות? ומבאר יסוד עמוק – בתחילה הייתה כביכול הסתרת פנים, אך כעת הקב״ה חדל מלהסתתר, שמע את הצעקה, ראה את הסבל, וידע כיצד לפעול.

אך כאן עולה קושי גדול: הרי גלות מצרים הייתה קצובה בזמן. ארבע מאות שנה נגזרו בברית בין הבתרים, ולפי החשבון – הזמן כבר הגיע. אם כן, מדוע היה צורך בצעקה? ואם בני ישראל לא היו ראויים לגאולה – כיצד עצם הבכי שינה את המציאות?

הרמב״ן מייסד כאן עיקרון נוקב: גם כאשר הזמן הגיע, וגם כאשר קיימת הבטחה אלוקית – הגאולה לא מתממשת בלי תפילה. בני ישראל לא היו ראויים מצד מצבם הרוחני, אך הצעקה פתחה את שערי הרחמים. לא משום שהתפילה “שכנעה” את הקב״ה לשנות את דעתו, אלא מפני שכך בנוי העולם: ישועה אינה יורדת לעולם בלי פעולה של האדם מלמטה.

עוד באתר:

המלחינים 4

להיט החתונות הבא כבר כאן? חכו לפרק השישי

מנחם טוקר

ההצעה שהועלתה

צעד חריג במועצת: זו הסיבה המרכזית לאי קבלת ההחלטה

נתי קאליש ושלום שטיין

קור קיצוני

כתר החרמון: הלוחמים ערוכים לסופות שלגים

קובי פינקלר

התפילות נענו

ברומר לירון בר: "פיצצו את המערכת באלפי הודעות"

קובי ברומר

את היסוד הזה אנו פוגשים שוב בקריעת ים סוף. משה רבנו עומד ומתפלל, והקב״ה אומר לו: “מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו”. שואלים המפרשים: מדוע משה מתפלל, הרי הוא יודע את התוכנית האלוקית מראש? והתשובה היא – דווקא משום כך. גם כאשר ההבטחה ברורה, התפילה היא חלק בלתי נפרד מהשלמתה. כך דרכם של צדיקים: לבכות ולהתפלל גם על דבר שכבר הובטח להם.

הרב מלאך מדגיש: הקב״ה ברא עולם שבו התפילה היא חלק מדרך הטבע. לא כנס חריג, לא “עקיפה” של המציאות – אלא המפתח שמאפשר לה לפעול. בלי תפילה, גם שפע מוכן לא נכנס. כמו משאית עמוסת טוב שעומדת מאחורי שער סגור – השער לא נפתח מעצמו. התפילה היא הקוד שפותח אותו.

כך היה כבר בבריאת העולם. רש״י מביא שבתחילה כל העשבים עמדו מתחת לאדמה, מוכנים לצמוח – אך לא צמחו, כי עדיין לא היה אדם שיתפלל על הגשם. רק כשנברא אדם הראשון, הבין את הצורך, התפלל – ואז ירד הגשם והכול צמח. השפע היה מוכן, אך נדרש מישהו שיבקש.

ומכאן יסוד כואב אך מחזק: אם אדם התפלל ולא נענה – אין זו הוכחה שהתפילה לא התקבלה. לעיתים היא נענית מאוחר יותר, לעיתים על דבר אחר, ולעיתים היא נאגרת לשעה שבה האדם יוכל לקבל את הישועה באמת. חז״ל כבר אמרו: אם התפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל. שוב, ושוב, ושוב.

הרב מלאך מביא שורה של משלים ומעשים: על אדם שחולה אנוש, שכאשר נלקחו ממנו כל הסיכויים – דווקא אז התקרב באמת אל הקב״ה וזכה לרפואה. על אדם שאיבד תקווה בדרך הטבע, ומתוך השבר נולדה תפילה אמיתית. ועל אנשים שמבקשים פתרונות עוקפים, “סגולות”, דרכי קיצור – אך שוכחים את הדבר הפשוט והישיר ביותר: לדבר עם הקב״ה.

התפילה אינה אמצעי להשגת מטרות בלבד. היא עצמה התכלית. כמו ילד קטן שרוצה ממתק, והוריו גורמים לו ללכת – לא בשביל הממתק, אלא כדי שילמד ללכת. הילד חושב שהתכלית היא הממתק; ההורה יודע שהתכלית היא ההליכה. כך גם האדם: הוא מבקש פרנסה, רפואה, זיווג – אך הקב״ה מבקש קשר, דבקות, קרבה.

לכן לפעמים הישועה מתעכבת. לא מתוך אכזריות, אלא מתוך אהבה. כדי שהאדם יבוא שוב, וידפוק שוב על הדלת, ויבין שאין לו כתובת אחרת. וכמו אב ששומע את הדפיקות מאחורי דלת נעולה – הוא לא ישן, לא מתעלם, אלא מחכה לרגע הנכון לפתוח.

הרב מסיים במסר חד וברור: אין תפילה שהולכת לאיבוד. אין מצב נמוך מדי, ואין אדם רחוק מדי. גם תפילה שבאה ממקום שבור, מבולבל או חלש – יקרה מאוד לפני הקב״ה. לפעמים דווקא כשהכול נראה סגור, ואין יותר “סיכוי” – זו ההזמנה הגדולה ביותר לתפילה אמיתית.

תפילה היא דרך הטבע של יהודי. וכשדופקים – ממשיכים לדפוק.