הכול התחיל מקפה.
לא ויכוח זוגי, לא שיחת חינוך, לא דרמה גדולה.
רק קפה.
הסלון, המטבח, הרצפה, הספה הכול מוצף.
והתגובה יצאה לי אוטומטית, כמו אצל רוב ההורים:
“מי עשה את זה? מי שפך? מי אשם?”
אבל רגע אחרי המשפט הזה, נעצר לי משהו בפנים.
כי הבנתי שהשאלה הזו, שכל כך מהר יוצאת לנו מהפה,
היא כמעט אף פעם לא השאלה הנכונה.
כשקורה בלאגן אנחנו לא מחפשים פתרון. אנחנו מחפשים אשם
ברוב הבתים, כשנשבר כוס או נשפך קפה, מתרחש אותו טקס קבוע:
האשמות, הרמת קול, הגנה עצמית.
הילדים לומדים מהר את המשפט הראשון של החיים:
“זה לא אני.”, "אני לא אשם",
אבל למה בעצם?
מה יש בחיפוש אחרי אשם שנותן לנו כל כך הרבה שקט רגעי?
התשובה לא פשוטה, אבל היא עמוקה:
כשאנחנו עסוקים באשמה אנחנו לא צריכים להרגיש.
לא את חוסר האונים, לא את העייפות, לא את הפחד, לא את הבלבול.
אשמה נותנת אשליה של שליטה.
פלייבק: לראות את עצמך בלי להיות מותקף.
במוצאי שבת הגיעו אליי הביתה חברים מקבוצת פלייבק בשם "אינסמבל התנעים"
(פלייבק הוא כלי מעולם הפסיכודרמה: לוקחים רגע יומיומי מהחיים, ומחזירים אותו דרך משחק ושיקוף.
לא כדי ללעוג.
לא כדי להקטין.
אלא כדי לאפשר לאדם לראות את הדפוס שלו מבחוץ).
כשהם שיקפו לי את “אירוע הקפה”, זה היה מצחיק אבל גם כואב במדויק.
פתאום ראיתי את עצמי לא כהורה שמחפש פתרון,
אלא כאדם שמחפש אשם.
ושם נולדה השאלה האמיתית של הערב:
מה קורה לנו כשאנחנו מפסיקים לשאול “מי אשם” ומתחילים לשאול “מה קורה כאן באמת”?
מאזין אחד ותהליך שלם נפתח
ואז עלה לשידור חיים.
אבא לילדה בת שנתיים.
מאז שהעבירו אותה לישון בחדר אחר כל לילה נראה אותו הדבר:
בכי, מאבק, עייפות.
ובסוף, בארבע לפנות בוקר הילדה במיטת ההורים.
הוא רצה פתרון.
עצה.
“תגיד לי מה לעשות.”
אבל במקום לרוץ לפתרונות, עצרנו.
כי לפעמים עצה מהירה מרגיעה
אבל מפספסת את הלב והתהליך,
עוד באתר:
המשולש: אבא, אמא, ילדה
ביקשתי ממנו לדמיין משולש:
אבא – אמא – ילדה.
כי אין “בעיה של ילד” בלי סיפור זוגי.
ואין קושי הורי בלי רגשות שלא נאמרו.
לאט לאט עלו הדברים האמיתיים:
לא רק ילדה שלא ישנה.
אלא אבא שמתקשה עם גבולות.
אמא שנגמרת.
וזוגיות שנשחקת בלילות.
ואז שאלתי את השאלה המוכרת לכם-
אם הייתי קוסם מה היית מבקש?
והוא ענה מיד:
שקט.
אישה שלא נגמרת.
וילדה “שמבינה”.
שלוש תשובות.
סיפור אחד.
“אני רחלי” – הרגע שבו אבא הפך לילדה בת שנתיים
בשלב הזה רצינו להתייחס לחלק של הילדה, ולתפיסה של חיים אותה, ולהבנת הריקוד בין הילדה להורים.
חיים, אני רוצה להציע תרגיל. לא הסבר, לא עצה.
תרגיל.
זה בסדר מבחינתך?
חיים :
כן… אוקיי.
אריה :
אני מבקש ממך לרגע אחד לצאת מעצמך כאבא.
לדמיין שאתה עכשיו הבת שלך.
איך קוראים לה?
חיים :
רחלי.
אריה :
מעולה.
אז עכשיו, לכמה דקות אתה רחלי. בת שנתיים.
אני אדבר אלייך, ואת תעני לי.
לא מהשכל של אבא
אלא מהמקום שלך רחלי.
אריה :
שלום רחלי.
רחלי (חיים) :
שלום.
אריה :
את יודעת למה אבא ואמא ביקשו ממך לישון בחדר אחר?
רחלי :
כי אני כבר גדולה.
אריה :
ואיך זה מרגיש לך להיות “גדולה” פתאום?
רחלי :
לא יודעת…
מוטי קטן.
מוטי נשאר איתם.
אריה :
ומוטי ישן עם אבא ואמא?
רחלי :
כן.
אריה :
ואת?
רחלי :
אני לבד.
אריה :
רחלי , את אוהבת את אבא ואמא?
רחלי :
מאוד.
אריה :
את מרגישה שהם אוהבים אותך?
רחלי :
כן…
אבל מאמי יותר.
אריה :
איך את יודעת שמאמי יותר?
רחלי :
מאמי צוחקת איתי.
מאמי מרימה אותי כשאני בוכה.
מאמי שומרת עליי.
אריה :
ובלילה, כשאת בוכה, מי באה?
רחלי :
מאמי.
אריה :
ואבא?
רחלי :
אבא לא רוצה.
אריה :
רחלי , את יודעת שאבא מאוד מתקשה כשאת באה בלילה למיטה?
רחלי :
כן.
אריה :
זה חשוב לך?
רחלי :
לא כל כך.
אריה :
למה?
רחלי :
כי אני רוצה להיות ליד מאמי.
אריה :
למה חשוב לך להיות ליד מאמי?
רחלי :
כי אני מפחדת קצת.
וכשאני ליד מאמי היא שומרת עליי.
אם אני בוכה היא באה.
אם אני רוצה בוקי (בקבוק) היא מביאה.
אם קשה לי היא שם.
אריה :
רחלי , את מרגישה שאת עושה קצת בלאגן בין אבא לאמא?
רחלי :
אולי קצת.
אריה :
וזה מפריע לך?
רחלי :
לא.
אני רוצה לישון עם מאמי.
אריה :
רחלי, תודה.
עכשיו אני מבקש ממך לצאת רגע מהתפקיד.
לחזור להיות חיים.
“מה אתה מרגיש עכשיו?”
אריה :
חיים, כשאתה מסתכל עכשיו על רחלי, מה אתה מרגיש?
חיים :
רחמים.
והבנה.
אריה :
אם הקושי שלך היה קודם בעוצמה של 10
כמה הוא עכשיו?
חיים :
ירד…
בערך בשלוש.
וכאן חשוב להבין שזה ההבדל בין חינוך שמנסה לנצח לבין קשר שמנסה להבין.
התובנה המשמעותית
ילדים לא באים להרוס לנו את הבית.
הם באים לספר לנו משהו על הבית.
וכשאנחנו עסוקים בלמצוא אשם אנחנו מפספסים את הסיפור.
הקפה שנשפך, הכוס שנשברת, הילדה שלא נרדמת
אלה לא הבעיה.
הם הסימן.
הבחירה שלנו היא פשוטה וקשה:
או משפט,
או התבוננות וקשר.
האזינו לתוכנית המלאה:
