אבל בחסידות: רבי אשר גרינפלד הלך לעולמו

אבל בחצר ויזניץ: ממונטריאול מגיעה הבשורה הקשה. נפטר לבית עולמו הגאון החסיד המפורסם רבי אשר גרינפלד זצ"ל, רב ואב”ד חסידי ויז'ניץ במונטריאול.

בתחושת יגון עמוקה, בלב שבור ונדכא ובעיניים זולגות דמעות, התקבלה בקרב המוני חסידי ויז'ניץ בפרט ובקרב תושבי מונטריאול בכלל הבשורה הקשה והמרה על הסתלקותו לשמי רום של האי גברא רבה, הרב החסיד המפורסם, איש האשכולות מרבה פעלים לתורה הגאון החסיד רבי אשר גרינפלד זצ"ל, שהלך לעולמו בשיבה טובה ובשם טוב בגיל 82. המנוח הדגול היה חטיבה אחת של עבודת השם במסירות נפש, דמות הוד שפיארה את כותל המזרח של החסידות בדורנו.

עם הסתלקותו, עטפה עננה כבדה של אבל את רחובותיה היהודיים של מונטריאול. בקרב קהילת חסידי ויז'ניץ המקומית היכה ההלם בעוצמה אדירה; הרב לא היה עבורם רק מנהיג רוחני או פוסק הלכה, אלא דמות של אב רחום ואוהב, שכל דאגותיו היו נתונות לשלומו של כל יחיד ויחיד. בית המדרש התמלא בקולות נהי ובכי של חסידים החשים כי נותרו כצאן ללא רועה, בבכותם על האב שאיננו.

המנוח היה סמל ודוגמה לשקידה עצומה ובלתי פוסקת בתורה הקדושה. למדנותו המופלגת וידיעותיו הרחבות בש"ס ופוסקים, אותן קנה בשנותיו בישיבות המעטירות וטיפח לאורך כל חייו, הפכו אותו לבר-סמכא תורני שהעמיד תלמידים הרבה. הוא נודע כפה מפיק מרגליות, דרשן בחסד עליון שהפליא לדרוש בענייני אגדה ומדרשי חז"ל. דבריו המתוקים מדבש שילבו עמקות רוחנית עם בהירות מופלאה, כשהוא מלהיב את שומעיו ומבאר רעיונות נשגבים בטוב טעם ודעת.

בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו היה הרב חסיד נאמן, המקושר בלב ונפש לאילנא דחיי, צדיקי שושלת הקודש לבית ויז'ניץ. אש החסידות בערה בו בכל תפילה ובכל הנהגה, והוא שימש מופת ודוגמה לחסידים.

המנוח נולד ביום ד' באדר תש"ד, בבית שבו חינוך וערכי התורה עמדו מעל לכל נוחות אישית. הוא נקרא על שם זקנו, רבי אשר מאויבער-אפשה. קשר רוחני טמיר נקשר בין הרב לבין שושלת הקודש לבית ויז'ניץ עוד משחר טל ילדותו.

כאשר היה כבן ארבע שנים בתקופה זו התגוררו הוריו בשוייץ, הגיע כ"ק מרן בעל ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זי"ע למסע קודש לגיוס כספים עבור הקמת שיכון ויז'ניץ בבני ברק. האדמו"ר התאכסן בבית אביו של הרב, הרה"ח ר' ברוך גרינפלד ז"ל. על אף שהדירה הייתה צרה מהכיל – בת שני חדרים בלבד – פינו ר' ברוך ומשפחתו בחדווה חדר שלם עבור הרבי, בעוד שכל המשפחה הצטופפה בחדר השני במשך שבועיים ימים. ההתבטלות וההתמסרות לצדיקי בית ויז’ניץ שינק מבית אביו נחקקו בנפשו והפכו למצפן חייו.

באותם ימים נדירים, זכה הילד אשר, לשבת על ברכיו של הרבי. בנהימות קודש נענה אליו ה'אמרי חיים' בחיבה והעלה בזיכרונו את העובדה כי בינקותו שלו, ישב הוא עצמו על ברכיו של זקנו, רבי אשר מאויבער-אפשה, וכך אמר: "כשאני הייתי קטן ואתה היית גדול – ישבתי על ברכיך; כעת, כשאתה קטן ואני גדול – אתה יושב על ברכיי".

דבקותו ברבותיו

בבחרותו, קבע הרב את תלמודו בישיבת "חכמי לובלין" המעטירה בבני ברק. באותן שנים התבלט בשקידתו ובעדינותו, אך יותר מכל ניכרה בו דבקותו ברבותיו. הוא לא החסיר אף טיש בצל הקודש של כ"ק מרן בעל ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זי"ע, ושתה בצמא את דברי אלוקים חיים שיצא מפיו.

קשר מיוחד במינו רקם הרב עם בנו של האדמו"ר, כ"ק מרן בעל ה'ישועות משה' זי"ע, שכיהן באותם ימים כרב השיכון. הרב היה מהבודדים שנשארו בשבת לאחר הטיש גם ל"באטע" שערך הרב בבית הכנסת בשעות המאוחרות של הלילה. שם, באווירה של התעלות ודבקות, זכה הרב לשמוע את רבו מבאר את רזי החסידות ואת עומק ענייני האגדה. כאשר לאחר ה"באטע" היה חוזר על דברי תורתו של הרב, היו אלו שהפטירו בחיבה כי "אשר הוא חסיד של הרב (ה'ישועות משה') יותר מאשר של הרבי (ה'אמרי חיים')".

 

דבקותו ברבו בעל ה’ישועות משה’ הייתה לשם דבר, ולימים הפך לאחד ממקורביו המובהקים ביותר. ה'ישועות משה' נהג להתבטא עליו בחיבה יתרה כי שמו, אשר, הוא ראשי תיבות: רצון אבינו שבשמיים.

בכל רגע מחייו פיעמה ברב רוח של התבטלות מוחלטת לרצון קודשו של רבו, מרן ה'ישועות משה' זי"ע. דבקות זו באה לידי ביטוי מזוקק כאשר פעל הרב בשליחותו הישירה של הרבי במסגרת ארגון "התאחדות התלמידים" של חסידי ויז'ניץ. מתוך מסירות נפש לרצון רבו ותחושת שליחות עמוקה, עמד הרב בראשות ישיבת "חיים מאירים" – ישיבה קטנה ייחודית שנועדה לקרב נשמות המחפשות דרך חזרה לצור מחצבתן ולחסותן תחת כנפי החסידות.

ישיבה זו הפכה למגדלור של אור וקירוב, מקום בו השקיע הרב את כל כוחותיו כדי להנחיל לתלמידים את משנת רבו ואת אש החסידות הבוערת. בנועם הליכותיו ובדבריו המלהיבים, הצליח הרב להשיב נשמות רבות למסורת אבותיהן בחיות דקדושה, תוך שהוא מקרב אותן בלב חם לדרך החסידות ולאורה המזכך של חסידות ויז'ניץ. פעילותו המבורכת ב"התאחדות התלמידים" הייתה עדות חיה לאמון המוחלט והבלתי מסויג שרחש לו הרבי, שראה בו כלי קיבול ראוי להשפעה רוחנית, לקירוב רחוקים לאורו של ה"אהבת ישראל" ולבניית דור העתיד של החסידות.

באחת השנים, כאשר עלתה על הפרק הצעה להקים ישיבה חדשה בשוויץ, יועד הרב על ידי ה'ישועות משה' לכהן שם כראש הישיבה, וזאת בשל הערכתו העצומה לכוחו התורני. על אף שהתוכנית לא יצאה לפועל בסופו של דבר, עובדה זו העידה על ההערכה הרבה שרכש לו הרבי.

השליחות הכבירה לקנדה ומסירות הנפש

בשנת תשמ"ו, נקרא הרב למשימה גורלית נוספת על ידי רבו המובהק, כ"ק מרן בעל ה'ישועות משה' זי"ע. הרבי ביקש ממנו לעזוב את נווהו המוכר ולצאת לשליחות קודש – לעמוד בראשות הקהילה המתפתחת במונטריאול שבקנדה. הרב קיבל על עצמו את עול השליחות בהתבטלות מופלאה ובמסירות נפש עילאית, כאשר בשנה הראשונה לנסיעתו נסע בגפו תוך שהוא משאיר את משפחתו בארץ.

במונטריאול הקים הרב את ה"כולל", המוסד שהפך למרכז הרוחני השוקק של הקהילה. במשך ארבעים שנה עמד הרב בראשות הכולל, הרביץ תורה בתלמידים והעמיד תלמידים הרבה. לצד כהונתו כראש הכולל, שימש כרב הקהילה וכראש "התאחדות החסידים" בעיר, כשהוא מנהיג את צאן מרעיתו בחכמה, בתבונה ובעין טובה.

פעם נכנס המנוח אל הקודש פנימה, וה'ישועות משה' התעניין אצלו על מצב שיעורי התורה במונטריאול. ענה לו הרב בסיפוק כי ישנה השתתפור של 98 אחוזים. תהה הרבי: "ולמה לא מאה אחוזים?". השיב לו הרב בשנינות חסידית: "הרי אפילו ב'בראנפן' (משקה חריף) הכי טוב יש רק 96 אחוזי אלכוהול…". הפטיר הרבי בחיוך: "ומי אמר שבראנפן זה הדבר הכי טוב?".

קשר מיוחד במינו, כמעט מוחשי, רקם הרב עם כל אחד ואחד מבני הקהילה. הוא אהב את כולם אהבה עזה – החל מהילדים הקטנים, להם תמיד היה מילה טובה או חיוך מעודד, ועד לזקני וחשובי העדה אליהם רחש כבוד עצום והתייעץ עמם רבות. האהבה הזו הייתה הדדית לחלוטין; הציבור חש בלב הרחום הפועם עבורו, והשיב לו בחיבה ובקשר פנימי עמוק. כולם הרגישו אצלו בבית, והוא מצדו ראה בכל אחד מבני הקהילה כבן משפחה ממש.

סיפור מפעים הממחיש את הקשר המיוחד וההערכה שזכה לה הרב בבית ויז'ניץ התרחש בעת שהסתופף בצילו של הרבי, אדמור"י ויז'ניץ, כידוע, מקפידים מאוד לברך על הכוס בסעודה שלישית, והרבי מעולם לא מסר זאת לאחר,. אולם פעם אחת, פנה הרבי לרב שיברך בסעודה שלישית על הכוס והסביר את פשר השינוי המפתיע: "בויז'ניץ היה תמיד עניין חזק מאוד של הכרת הטוב", פתח הרבי ואמר, "אביך, רבי ברוך, הכניס את זקני ה'אמרי חיים' לביתו בשווייץ במסירות נפש". בשל אותה הכרת טוב עמוקה למעשה אביו, חרג הרבי ממנהגו ונתן לרב לברך על הכוס.

קשריו והתבטלותו בפני גדולי ומאורי הדור

לצד התקשרותו העמוקה לאילנא דחיי לבית ויז'ניץ, זכה הרב להערכה רבה ולקשרים הדוקים רבים מגדולי ומאורי הדור, שראו בו תלמיד חכם ואיש אשכולות המשלב תורה וחסידות במידה תמה.

קשר מיוחד במינו היה לו עם פוסק הדור, הגאון בעל ה"שבט הלוי" רבי שמואל הלוי וואזנר זי"ע, שבידיו הפקיד הרב את תלמודו בשנותיו בישיבת חכמי לובלין המעטירה. הגר"ש וואזנר רחש לו כבוד רב והתפעל מידיעותיו המקיפות, וראה בו את אחד מתלמידיו המובהקים המפארים את עולם התורה.

כן נודעו קשריו האמיצים והלבביים עם להבחל"ח האדמו"ר מסקווירא שיבלח"ט. בכל עת שהיה הרב מזדמן לשיכון סקווירא, היה מתקבל בכבוד מלכים. הרבי מסקווירא היה מקבלו במאור פנים מיוחד, ולא פעם היו השניים ננעלים בחדרו של האדמו"ר ליחידות ממושכת, שנמשכה לעיתים שעות ארוכות, בהן דנו בדברי תורה, בעובדות מצדיקי הדורות ובחיזוק הדת.

כמו כן, היה הגר"א גרינפלד מקורב בלב ונפש לאדמו"ר מתולדות צבי דספינקא המנהל את חצרו בארה"ב, עמו חלק קשרי ידידות רוחנית עמוקה. הערכתו של האדמו"ר אליו הייתה רבה, והוא ראה בו דמות מופת של חסיד אמת המקרין מאורו על סביבתו.

בקיאות מופלגת בכל מכמני התורה פה מפיק מרגליות

ידיעתו של הרב בתורה הייתה לשם דבר, והוא נחשב לתלמיד חכם מופלג שמשל בכל מכמני התורה, פשט ודרש כאחד. ים התלמוד הבבלי והירושלמי היה נהיר לו כשבילי דנהרדעי, תוך שהוא מפגין הבנה מעמיקה בכל סוגיה וסוגיה, ודברי המקרא כולם היו שגורים על פיו, כשפסוקי כ"ד ספרים מאירים לנגד עיניו באספקלריה המאירה. אך לא רק בנגלה שבתורה ובד' אמות של הלכה התגדר, אלא אף במעמקי תורת החסידות ופנימיות התורה העמיק והרחיב, אותם הגה בעיון רב וזיקק מתוכם פנינים של מחשבה והדרכה רוחנית. כל שיחה עמו חשפה אוקיינוס של ידע, כאשר השכיל לדלות מרגליות ממקורות נדחים ולשלבן בסוגיות המרכזיות בחיות דקדושה ובהתלהבות חסידית.

כוח הדרוש שלו היה כמעין המתגבר; הרב היה פה מפיק מרגליות, ולא נמצא מאמר חז"ל או מדרש נעלם שלא הכיר על בוריו. יכולתו המופלאה לשזור רעיונות תורניים עמוקים יחד עם אמרות חסידיות וסיפורי צדיקים, הפכה אותו לנואם המבוקש ביותר בקרב חסידי ויז'ניץ. הוא נבחר לשאת את דבריו בכל המעמדים המרכזיים של החסידות: בשנת תש"ן זכה להנחות את "ההתוועדות העולמית" ההיסטורית של חסידי ויז'ניץ בצל רבו מרן ה'ישועות משה' זי"ע; הוא נשא את המשא המרכזי והמרטיט בעצרת ככלות השבעה בבית המדרש הגדול בבני ברק; וכן בהתכנסות העולמית שנערכה בבנייני האומה ביובל העשור לפטירת ה'ישועות משה'. באותו מעמד נשגב, היה זה הוא שהקריא בהתרגשות רבה את המכתב המיוחד שנכתב בשם כל חסידי ויז'ניץ לרבם המנוח.

עמוד החסד – נאה דורש ונאה מקיים

שמו של הרב יצא לפניו כאיש חסד מופלא, שמידותיו הנאצלות נשרו בגדר תיאוריה אלא תורגמו למעשים יומיומיים של מסירות נפש שקשה לתאר במילים. כספי צדקה ופדיונות רבים עברו תחת ידו והופנו לנצרכים בסתר, הרחק מעין רואה. מסירותו למען החזקת התורה לא ידעה גבולות; לא פעם, כשקופת הכולל הייתה ריקה כליל והמלגות של האברכים עמדו בסכנה, לא היסס הרב ולו לרגע. הוא משכן את ביתו הפרטי כערבות להלוואות כבדות, רק כדי להבטיח שתלמידי חכמים יוכלו להמליך בלימודם בראש שקט ומשפחות נזקקות לא ירעבו ללחם. עבורו, קורת הגג האישית שלו הייתה כלי שרת בלבד למען הכלל.

מעל לכל, נודע הרב בדרך שבה העניק את תמיכתו. הוא לא רק נתן, אלא הקפיד לעשות זאת בסבר פנים יפות, בחיוך מאיר וברוחב לב שנסך בנצרך תחושת מכובדות ולא חלילה רגש של עליבות. עבורו, קיום מצוות הצדקה כלל בראש ובראשונה את "קירוב הלבבות". הוא היה יושב עם פונים, מקשיב לכאבם ומשרה עליהם רוח של תקווה, כשהנתינה הכספית הייתה רק הסיום המעשי ללב הרחום שפעם בקרבו.

פרק מיוחד נרשם בפעילותו לנזקקים, ובמיוחד לקראת חג הפסח. הרב הקים מערך אדיר של "מתן בסתר" שתמך בעשרות משפחות נזקקות במונטריאול ומחוצה לה. חלוקות ה"קמחא דפסחא" שארגן לא היו דומות לשום חלוקה אחרת; הן נעשו בשיא הרגישות, תוך הקפדה יתרה על מניעת בושה ומתן מענה שלם לכל צורכי החג.

ביטוי מיוחד למסירותו נראה בכל מגבית שנערכה בקהילה. בכל פעם שכיבדו אותו לנאום, היה הרב סוחף את הציבור בדבריו חוצבי הלהבות, ובסוף נאומו היה מפטיר בבת צחוק של ענווה: "נאה דורש ונאה מקיים", ובו במקום היה שולף סכום נכבד מכיסו ומוסרו למנהלי המגבית, לשמש דוגמה אישית לכלל הקהל.

מורשת של דורות

בגיל 82, כשהוא שבע ימים ומעשים טובים, השיב את נשמתו ליוצרה. הותיר אחריו דור ישרים מבורך, בנים ובני בנים העוסקים בתורה ובמצוות, משפיעים וראשי חבורות, מנהלי תתי”ם, מגידי שיעורים ועסקנים העוסקים בצורכי ציבור באמונה – אשר ירשו מאביהם את כישרון הדיבור וההטפה המופלא, וממשיכים בדרכו להלהיב את לבבות ישראל לאביהם שבשמים, הממשיכים בדרכו בהתקשרות נאמנה ללא סייג לממלכת בית ויז’ניץ.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.