השמועות והדיווחים: כל הקולות ממשדר החירום ב'קול חי'

מלחמת שאגת ארי: מאז צאת השבת עברו שידורי 'קול חי' למתכונת חירום, במשדר מלחמה מיוחד בהגשת בצלאל קאהן. בשעה 21:00 יצטרף אבי מימרן שילווה את שיעורו השבועי של מרן הראש"ל הגר"י יוסף עם עדכונים שוטפים.

 

השילוב מעניין: מצד אחד “הנה זה קרה, אחרי כל כך הרבה הכנות והיערכויות”, ומצד שני הודאה גלויה במגבלה של השעות הראשונות — “הרבה ערפל קרב מטבע הדברים בשלב הזה עדיין”. בתוך הערפל הזה נבנתה תמונת מצב שמחברת בין שלושה קולות שונים: פרשנות מתוך מעקב רשתות, הסתכלות מבצעית-אווירית, ושכבת משמעות תודעתית ואמונית סביב שבת זכור וערב פורים.

כבר בתחילת השיחה עם אליהו יוסיאן, השאלה המרכזית שנשאלה הייתה מי בדיוק נפגע בצד האיראני ואם חמינאי הוא בין ההרוגים, אבל התשובה הוצמדה מיידית לסייג: “עוד רשמי, אף אחד לא אישר”. יוסיאן תיאר מציאות שבה המידע זורם בעיקר מתוך שמועות וסרטונים, והדגיש: “אני מתפוצץ אך ורק לפי הרשתות החברתיות”. באותו קו זהיר הוא סימן מה לכאורה נפגע, תוך חזרה על האזהרה: “ושוב פעם אני אומר, זה על פי רשתות החברתיות, ואף אחד עד עכשיו לא אישר ולא אימן”. על שאלת קאהן האם מדובר בשמועות שממש יוצאות מתוך איראן, הוא תיאר ערבוב בין מקורות: “הסרטונים שאני רואה בתקשורת ברשתות החברתיות, חלקם זה מתוך איראן… וחלקם מהאופוזיציה האיראנית בחו״ל. כמה זה נכון, עוד לא ברור”.

אבל אולי המשפט שהכי כיוון את המאזין להבין את הפער בין כותרות דרמטיות לבין המציאות בשטח היה תיאור מצב הרוח ברחוב האיראני. יוסיאן התייחס לסרטונים שהפכו ויראליים והזהיר מפני הכללה: “פשוט איראנים בודדים שברחוב הם שמחים”. מול זה הוא הציב תמונה אחרת לגמרי של שליטה ופחד: “המון כוחות של משמרות המהפכה ובסטיג' עושים פטרולים עם נשק כבד ברחוב”. ובהמשך הרחיב את הזירה האזורית וטען שגם מדינות מפרציות נפגעו, כשמול רשימת היעדים הוא מודה שאין עדיין אישור תגובה רשמית: “עוד אני לא ראיתי שום מקור רשמי שמפרציות הגיבו”.

האזינו לשיחה המלאה עם יוסיאן:

 

מהמעבר לדיווחים לא-מאומתים, המשדר קפץ לשפה מבצעית יותר עם תת-אלוף (מיל') רן כוכב. כאן נשזרה גם ה”תודעה” של הימים: קאהן הדגיש את סמיכות האירוע לפורים ו”פרס”, וכוכב לקח את זה למקום שמשלב הומור שחור עם חדות: “אלה ימים חגיגים, של פורים, והזדמנות מבצעית… ובמקום אוזני המן, אולי נאכל אוזני חמינאי כשתגמר המערכה הזאת”. רגע אחר כך הוא כבר סגר את החיוך והבהיר: “מעבר לצחוק, זה באמת ימים היסטוריים”.

בנקודה הזו הגיע נתון שנזרק לאוויר ככותרת-על: “חיל האוויר מפרסם כעת, שהוא הוציא את המטס הגדול ביותר בתולדותיו, למעלה מ-200 מטוסי קרב בו זמנית”. קאהן חידד את ההדגשה על ה”בו זמנית”, וכוכב המשיך לפרטים שמסבירים למה זה דרמטי גם מבחינה לוגיסטית: “אי אפשר להגיע לאיראן ולחזור ללא תדלוק אווירי”. ואז, כשהשאלות על “מה בדיוק עשינו” נותרו ללא מענה רשמי, כוכב נתן מסגור ברור של מי מוביל את המהלך: “גם בהגנה וגם בהתקפה זה נראה כמכת פתיחה מרשימה ביותר, בתיאום טוב של האמריקאים ובהובלה אמריקאית, גם את זה חשוב לומר”, ואף חתם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: “מי שמוביל את המבצע הזה זה האמריקאים”.

באותה נשימה הוא הציב תיאור של עוצמת החבילה הצבאית: “טילי שיוט אמריקאים, לוחמה אלקטרונית, שתי נוסעות המטוסים לוקחות חלק”. השיחה נקטעה כמעט “תוך כדי מציאות”, כשקאהן סימן את מה שנשמע ברקע: “כן, אזעקות, אזעקות עכשיו באזור המרכז”.

האזינו לראיון עם תא"ל ודו"צ לשעבר רן כוכב:

 

החלק השלישי של המשדר עבר מאלמנטים של מידע ויכולת — למשמעות והשלכות, עם אלוף (מיל') גרשון הכהן. קאהן הדגיש את ההקשר של “שבת זכור” ו”מחיית זכר עמלק”, והכהן התחיל דווקא מלשון הלכתית-רעיונית שמחברת בין קריאה למעשה: “המצווה היא לא רק לקרוא, עיקר המצווה הוא לעשות”. משם הוא עבר לטענה רחבה על יחסי צה״ל–ארה״ב: “זה תיאום ושיתוף פעולה חסר תקדים של צה״ל עם צבא ארצות הברית”, והוסיף דימוי שממחיש עד כמה הוא רואה זאת יוצא דופן: “אני שם את צה״ל במקום שהיה שמור לצבא המלכותי של בריטניה. לא היה כדבר הזה מאז ימי הקמת צה״ל”.

לצד ההתפעלות, הכהן נשאר עם שתי רגליים על הקרקע בכל הנוגע לתוצאות מיידיות. הוא הזכיר שוב ושוב את אי-הוודאות: “מוקדם לדעת זה טבעה של אי ודאות לגבי תוצאת תקיפה”, ושילב דוגמה שמטרתה להזהיר מפני מסקנות חפוזות: “גם בשעות הראשונות אחרי תקיפת נסראל לא ידענו בוודאות את התוצאה”. בתוך זה הוא זרק את האפשרות הדרמטית ביותר כ”סיכוי” בלבד: “יש סיכוי שחמנאי נפגע, נדע את זה בימים הבאים”. וכשקאהן ניסה למסגר לציבור שהמשימה לא יכולה להיות “פעילות של יום אחד”, הכהן קבע: “זה ייקח ימים”.

בממד המדיני הוא הכניס גורם אי-ודאות נוסף, מהצד האמריקאי: “יכול להיות שהנשיא טראמפ ינסה לעצור את זה ביממות ספורות, ואולי להשתמש בזה בתור מנוף למשא ומתן מחודש עם יתרון”. ואז הוא סגר מעגל אל המקום שבו המשדר הלך והתחזק — בין היסטוריה לבין אמונה: “את כל השאלות האלה אי אפשר לדעת… ולכן אנחנו תלויים בידי תוצאות שההשגחה העליונה מכוונת אותן”.

לקראת הסיום, השיחה גלשה מהערכת מצב לקריאה ציבורית מפורשת. קאהן ניסח זאת כמשימה של כל אדם שאיננו “במטוס”, והכהן אישר והעמיק. המשפט שנחרט ככותרת-מסר היה: “כל יהודי ויהודייה שלא אמור להיות עכשיו במטוס של חיל האוויר, כל יהודי יש לו תפקיד עכשיו, צריך לזכור את זה”. ובהמשך באה רשימת ה”מה עושים עכשיו” של המשדר: “תפילות, מעשים טובים”, “חסדים”, ובעיקר הדגשה שלא להישען רק על הכוח הצבאי: “לא, צריך סייעתא דשמיא, בלי זה, אין לי מה לעשות”.

האזינו לראיון המלא עם אלוף במיל' גרשון הכהן:

 

כך, בתוך שעות שבהן גם המידע עצמו מוגבל וגם האזעקות קוטעות שידור, המשדר של "קול חי" הצליח להחזיק שני קווים במקביל: בצד העובדתי — זהירות, הסתייגויות, והודאה ש”אף אחד לא אישר”; ובצד התודעתי — הצבה של האירוע בתוך “ימים היסטוריים”, “שבת זכור” וערב פורים, עם מסר מסכם שמבקש דבר אחד פשוט: “פורים שמח ושקט זה מה שהכי חשוב.”