השאלה המהדהדת ביותר סביב חג השבועות נוגעת ליסוד הקיום היהודי: "אשר בחר בנו מכל העמים". המדרש המפורסם מספר שהתורה הוצעה קודם לכל האומות – עשיו סירב בגלל "לא תרצח", ישמעאל בגלל "לא תגנוב", ורק אנחנו נשארנו כאופציה אחרונה. אם כך, האם אנחנו באמת העם הנבחר, או פשוט העם שלא הייתה לו ברירה?
הקושי ברור: אם ה' ידע שהאומות יסרבו, מדוע לנהל "משא ומתן" כביכול? ואם היו מסכימים, האם היה מוותר על בני אברהם, יצחק ויעקב?
התשובה טמונה בהבחנה בין הבחירה לבין ההכשרה. הבחירה בעם ישראל החלה מאות שנים קודם לכן, כבר בימי אברהם אבינו. הקדוש ברוך הוא "הכין את הילד למכרז": דרך ניסיונות אברהם וגלות מצרים, הוטמעו בגנו של היהודי היכולת והרצון להתעלות מעל המזל ומעל היצר הטבעי. כשעמדנו למרגלות הר סיני, כבר היינו מומחים לזיהוי ה"זהב" הרוחני שבתוך הבוץ החומרי.
עוד באתר:
עדות מרתקת להכנה האוניברסלית הזו נמצאת בשינויים בין הלוחות הראשונים לשניים. הדיברות הראשונות נוסחו בלשון המתאימה גם לאוזן גויית: "זכור" את השבת ונימוק של "מעשה בראשית". לעומת זאת, בדיברות השניות, שניתנו לאחר שהאומות פרשו, הדרישות עלו: "שמור" את השבת ונימוק של "זכר ליציאת מצרים".
ה' לא ויתר על האומות; הוא רצה להעניק להן נקודת אחיזה מוסרית. עצם ההצעה יצרה זיקה, מעין "שבירת קרח" היסטורית, שאפשרה לערכי התורה לחלחל לכלל האנושות.
התפקיד היהודי, כפי שהוגדר במעמד הר סיני, הוא להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כהן הוא משרת, ועם ישראל נועד לשרת את העולם כולו על ידי הפצת האמונה והמוסר. במשך אלפי שנות גלות, היינו עם נרדף שלא יכול היה להשפיע, אך דורנו זכה לשינוי דרמטי.
כיום, כשעם ישראל חוזר לעוצמתו, האחריות הופכת למעשית. השליחות שלנו אינה מסתיימת בתוך כותלי בית הכנסת; היא מחייבת אותנו להקרין את הערכים המוסריים – שבע מצוות בני נוח – על כל סביבתנו. המטרה אינה לגייר את העולם, אלא להפוך אותו למקום של צדק ומשפט, כפי שחזה אברהם אבינו, שהיה "אב המון גויים" ולא רק אבי האומה היהודית.
חג השבועות הוא הזמן שבו אנו לא רק חוגגים את קבלת התורה לעצמנו, אלא נזכרים בתפקידנו כ"אור לגויים", מתוך הבנה שהבחירה בנו נועדה להביא את העולם כולו להכרה באמת אחת.
