יש כאבים משפחתיים שמתרחשים מאחורי דלתיים סגורות, וכמעט אינם מקבלים ביטוי. אחד מהם הוא נתק ממושך בין ילדים להוריהם. הסופרת והמטפלת אורי הדסה קלוש בחרה להציב דווקא את הנושא הרגיש הזה במרכז ספרה החדש, "יד מושטת".
בריאיון לאפרת ברזל בתוכנית "עומקא דליבא" ב"קול חי", סיפרה אורי הדסה קלוש כי בניגוד לרוב ספריה ההיסטוריים, הפעם בחרה לכתוב סיפור המתרחש בהווה ועוסק במציאות שהיא פוגשת שוב ושוב.
"הנושא שבאמת כתבתי עליו זה נושא שלא כותבים עליו הרבה, אבל הוא מאוד מאוד בוער, מאוד חי ומאוד נוכח", אמרה. "מציאות שילד לא מדבר עם אבא שלו, עם אימא שלו, ההורים לא מדברים איתו – זה פשוט קורה מסביבנו מכל כיוון".
עוד באתר:
במרכז העלילה ניצבת נערה שעוזבת את ביתה ואת המסגרת שבה גדלה ועוברת לחיות בגבעות. לצד הצצה לעולמם של נערי ונערות הגבעות, הסיפור מתמקד במערכת היחסים שבין הבת לאמה ובשאלה הגדולה שמלווה את שתיהן: האם אפשר לגשר על פער שנראה בלתי ניתן לאיחוי.
אורי הדסה קלוש חשפה כי הנושא אינו רק חומר ספרותי עבורה. "אני סוחבת מהמשפחה שלי, מסיפור החיים שלי", סיפרה. לדבריה, במשפחתה היה ועודנו קיים נתק ברבדים שונים, והיא רואה בו במידה מסוימת תופעה רב-דורית.
גם עבודתה כמטפלת הפגישה אותה עם סיפורים דומים. היא סיפרה על נשים שהתחתנו בלי שאביהן או אמן הגיעו לחתונה, ועל הורים שאיבדו בעקבות הנתק לא רק את הקשר עם ילדיהם הנשואים, אלא גם עם נכדיהם ולעיתים עם צד שלם במשפחה.
דווקא מתוך הכאב הזה ביקשה הסופרת להכניס לספר תקווה. לדבריה, גם אחרי שנים ארוכות של נתק אין הכרח להשלים עם המצב כגזירת גורל.
"אנשים מוותרים, מרימים ידיים, אומרים: די, זה לא יקרה. זה לא קרה כבר 20 שנה, 30 שנה, אז אין סיכוי לגשר על הפער", אמרה. "אבל זה תמיד הפיך". לדבריה, היא מכירה סיפורים על אנשים שעברו תהליך אישי והצליחו לחדש קשרים שנראו אבודים.
שם הספר, "יד מושטת", נולד בהשראת שירה של רחל המשוררת, אך אורי קלו בחרה לקחת את הדימוי דווקא למקום של תקווה: גם כאשר היד המושטת עדיין אינה פוגשת ביד השנייה, עצם קיומה מלמד שיש רצון שממשיך לחפש קשר בתוך החשיכה.
אפרת ברזל תיארה במהלך השיחה כיצד ככל שהתקדמה בקריאה דמיינה את היד המושטת מתקדמת לאיטה – כמטאפורה לתהליך הנפשי שעוברים ילד והורה אחרי תקופה של כעס, האשמות וניתוק.
אורי קלוש הדגישה כי הדרך לחידוש הקשר אינה עוברת בהפעלת לחץ על הצד השני. "כשיש אנטי ויש דלת נטרקת, אין מה לפתוח אותה בכוח", הסבירה. לדבריה, גם התחננות, מתנות מוגזמות, שיחות שאינן טבעיות או לקיחת אשמה שאינה כנה עלולות להיתפס כמניפולציה ולהרחיק עוד יותר.
לדבריה, המפתח שמתגלה לאורך הסיפור הוא כנות: "הדרך הכי נכונה להתחבר לבת שלה זה להביא את עצמה ממש, כמו שהיא. להביא את הסיפור, להביא את מה שהיא עוברת, בלי לנסות למשוך משהו, להשיג משהו דרך זה".
היא הוסיפה כי דווקא בני נוער מחזיקים ב"חיישנים מאוד מאוד רגישים" לצביעות ולניסיונות להשפיע עליהם באופן מלאכותי. "המקום הכי אמיתי, הכי כן, הכי פשוט – זו הדרך היחידה שעובדת", סיכמה.
ברזל חתמה את הריאיון במסר לקראת השנה החדשה: "שנושיט ידיים לבורא עולם והוא ישמע את תפילותינו, ונרוץ לחבק את הילדים שלנו – ושהם ייתנו לחבק אותם".
האזינו לשיחה המלאה מתוך 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':
