שידור טעון ומרגש במיוחד נרשם בתוכנית "עומקא דליבא" ב"קול חי", בהגשת אפרת ברזל, במסגרת עשרת ימי תשובה והעיסוק היומי ב"על חטא". הפעם עמדה במרכז התוכנית סוגיית הדיבור, לשון הרע – והצד הכואב שלה: ניתוקים בין הורים לילדים.
ברזל פתחה את השידור במחשבה על "חיבורים" – בין אנשים, בין נשמות ובין רעיונות. לדבריה, החיבור האנושי נבנה דרך מילים, וכאשר נוצר נתק, גם הדיבור עצמו הופך מנותק.
מכאן עברה לדבר על כוחו של הפה. "כמה הפה יכול לפצוע וכמה הפה יכול לרפא", אמרה, והסבירה כי אחת הסיבות שבחרה לעסוק בנושא היא ההבנה שחיים ומוות נמצאים, במובן עמוק, "ביד הלשון".
עוד באתר:
ברזל סיפרה כי בערב ראש השנה נחשפה מחדש לסרטון ישן שבו דיברה על ילדים המנותקים מהוריהם. לדבריה, הדבר גרם לה לחשוב על אותם הורים שיושבים ערב חג ומחכים לטלפון שלא מגיע.
"יש אנשים שהילדים שלהם לא מתקשרים להגיד להם שנה טובה", אמרה. "יש אימהות ואבות שבוכים עכשיו, והם כבר התקשרו מצדם ועשו את כל מה שאפשר".
בהמשך עלתה לשידור אישה שבחרה שלא להזדהות בשמה, וברזל כינתה אותה לאורך השיחה "אימוש". האישה סיפרה כי היא מתמודדת כבר שנים עם ניכור מצד חלק מילדיה.
לדבריה, הניכור החל בתוך מציאות משפחתית מורכבת, שבה לדבריה נאמרו לילדים דברים קשים עליה. היא תיארה את החוויה כ"רצח שקט", לא במובן הפיזי אלא בתחושת האובדן המתמשך של קשר עם ילדים חיים.
"הגעגוע הוא בוודאי אינסופי, הוא כואב, הוא קורע", אמרה. "הכרית שלי לא מיובשת כבר ארבע וחצי, חמש שנים".
האישה סיפרה כי לאורך כל התקופה היא ממשיכה לנסות לשמור על חוט של קשר: ברכות לשבת, הודעות ליום הולדת, איחולים לתחילת לימודים וניסיונות לשלוח מתנות – גם כאשר אין מענה.
אחד הרגעים החזקים בשיחה הגיע כאשר תיארה תהליך אישי שעברה לקראת ראש השנה. לדבריה, במשך שנים הרגישה שאינה יכולה לסלוח, בין היתר משום שלטענתה לא ביקשו ממנה סליחה והפגיעה עדיין נמשכת.
אלא שבסוף שנת תשפ"ו חל בה שינוי. "אמרתי לעצמי: אני רוצה לסלוח", סיפרה. "ישבתי עם דף ועט וכתבתי: אני סולחת לך על… אני סולחת לך על…".
לדבריה, בתחילה הכאב הציף אותה והיא נאלצה לעצור. לאחר תהליך נוסף חזרה אל הדף והצליחה לכתוב קרוב ל-50 דברים שעליהם היא בוחרת לסלוח.
"ואני אומרת: וואו, אני התנקיתי", אמרה. "יכולתי לבוא לתפילות ראש השנה ממקום אחר לגמרי".
ברזל מצידה הדגישה כי סליחה אינה בהכרח מחיקה של מה שהיה, אלא יכולה להיות תהליך פנימי של מי שמחליט שלא להמשיך לשאת בתוכו את הכאב באותה צורה.
השיחה נגעה גם בקושי של ילדים לצאת מתפיסות עמוקות שנבנו לאורך שנים. האישה סיפרה כי בחלק מהמקרים כבר יש ניצנים ראשונים של קשר מחודש – הודעה קטנה, אימוג'י, עדכון קצר.
"אי אפשר לנתק לבבות", אמרה. "גם אם הכול נראה תקין מבחוץ, הילדים שבורים ומתגעגעים".
לקראת סיום ביקשה להעביר מסר להורים מנוכרים: לא לעצור את החיים. לדבריה, דווקא הורה שממשיך לחיות, לגדול ולהתפתח יוצר לילד מקום יציב ובריא שאליו יוכל אולי לחזור בעתיד.
היא הוסיפה כי בעיניה ניכור הורי איננו רק "סכסוך פרטי", אלא מצב שיש להתייחס אליו ברצינות עמוקה, משום שהוא פוגע גם בהורה וגם בילד.
ולילדים המנותקים ביקשה לומר: "אימא כאן. מחכה לכם. נלחמת עליכם בשקט, ולא מפסיקה להנשים את הקשר הזה".
ברזל חתמה במסר ישיר לילדים ולמבוגרים כאחד: "אל תחכו לרגעים שבהם כבר מאוחר מדי. תגידו אבא, אני אוהב אותך. תגידו אימא, אני אוהבת אותך. אפילו תכתבו משהו קטן. הלו".
האזינו לשיחה המלאה מתוך 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':
