
מאחורי היעדרויות הילד -מבית הספר,
20 פסיעות להורים, מדרגה אחר מדרגה,
"להקשיב להיעדרות - ליצור נוכחות"
המדרגה הראשונה -מהו אי-ביקור סדיר?
המדרגה השנייה – הסיבות לאי-ביקור סדיר
עוד באתר:
המדרגה השלישית - הסימנים המוקדמים לאי-ביקור סדיר
המדרגה הרביעית - תפקיד ההורים בזיהוי ובמניעה
המדרגה החמישית- תפקיד המסגרת החינוכית בזיהוי ובמניעה
המדרגה השישית -שיתוף פעולה בין הבית למסגרת החינוכית
המדרגה השביעית - כשהילד מסרב להגיע:
מה מסתתר מאחורי המשפט: "אני לא הולך היום!" וכיצד ההורים יכולים להגיב?
רגע מהחיים:
"אני לא הולך היום!" המשפט נאמר בבוקר, בבכי או בכעס.
התיק מוכן וההסעה עומדת לצאת, אך הילד מסרב לצאת מהבית.
התגובה הטבעית של ההורים היא לשכנע, לדרוש או לכעוס. כדאי לעצור ולשאול: מה הילד מנסה לומר לנו?
לא כל סירוב הוא בעיית משמעת:
כאשר ילד מסרב להגיע למסגרת החינוכית, קל לפרש זאת כעצלנות, פינוק או חוסר משמעת.
לעיתים הסירוב מבטא מצוקה.
ייתכן שהוא חושש:
מילד מסוים, מתקשה להשתלב בהפסקה או חווה דחייה חברתית.
לעיתים מדובר בקושי לימודי:
בחשש מכישלון או בתחושת חוסר שייכות.
לא כל סירוב מעיד על חרם, אך סירוב חוזר מחייב בירור.
להקשיב לפני שמגיבים:
כאשר הילד מסרב, לא כדאי להפוך את הבוקר לזירת מאבק.
חשוב לשמור על קור רוח, לא לבטל את תחושותיו ולא להטיח בו משפטים כמו: "אין לך ממה לפחד", "אתה סתם עושה עניין" או "כולם הולכים, אז גם אתה תלך".
במקום זאת, אפשר לומר: "אני רואה שקשה לך הבוקר. אני רוצה להבין מה מפריע לך".
לא תמיד הילד יספר מיד:
חשוב לקיים שיחה רגועה.
אפשר לשאול: איך היו ההפסקות אתמול? עם מי שיחקת? האם קרה משהו לא נעים בכיתה?
כיצד להגיב ברגע הסירוב?
כאשר הילד מסרב לצאת, חשוב לא להיכנס לוויכוח ולא להפעיל כוח או איומים.
כדאי לדבר בקול רגוע, להראות שמבינים את הקושי, ולשדר ביטחון.
אפשר לומר: "אני מבין שקשה לך. נחשוב יחד מה אפשר לעשות. אני כאן כדי לעזור לך".
אם הסירוב של הילד - חוזר:
לא להסתפק בשכנוע יומיומי. חשוב לבדוק עם המחנך מה מתרחש במסגרת ולפעול יחד למציאת פתרון.
לתת לילד תחושת שליטה:
ילד שמתמודד עם קושי עלול להרגיש חסר שליטה. אפשר להחזיר לו תחושת השפעה באמצעות בחירות קטנות.
אפשר לשאול אותו: "מה יעזור לך להתארגן הבוקר?", "האם תרצה שנחשוב יחד כיצד להתמודד עם ההפסקה?" או "עם מי מהצוות בתלמוד תורה יהיה לך נוח לדבר?"
אין הכוונה שהילד יקבע לבדו אם להגיע למסגרת, אלא שיהיה שותף בתהליך מציאת הפתרון.
שיתוף כזה עשוי להפחית את תחושת חוסר האונים ולחזק את שותפותו.
לחזק כל מאמץ קטן:
חשוב לשבח את הילד על כל צעד קטן: כשהוא קם ומתארגן בבוקר, מוכן לצאת מהבית או מנסה להתגבר על החשש ולחזור ללימודים.
אפשר לומר: "אני שמח שהצלחת להתארגן הבוקר" או "ראיתי שהתאמצת להתגבר על החשש, וזה חשוב".
מילה טובה והכרה במאמץ מחזקות את תחושת המסוגלות ומעניקות לו תקווה.
יש לחזק את המאמץ, אך לא להתעלם מהמצוקה:
אם מתברר שהילד חווה דחייה חברתית או פגיעה, חובה לשתף את הצוות החינוכי ולפעול יחד עימו למציאת פתרון בטוח.
לסיכום:
ילד שמסרב להגיע זקוק למבוגר שיקשיב, יאמין בו, ישתף אותו בחיפוש הדרך ויחזק כל התקדמות.
לפעמים מאחורי המשפט "אני לא הולך היום!" מסתתר משפט אחר לגמרי: "קשה לי שם, ואני לא יודע איך לספר לכם".
התפקיד שלנו כהורים הוא להקשיב למה שלא נאמר, ולבנות יחד עם הילד את הדרך חזרה לתחושת הביטחון והשייכות.
במדרגה השמינית נעסוק בנושא: "הקשר שבונה את הדרך חזרה".
קראו גם את המאמרים הקודמים בסדרה:
"לא רוצה ללכת": מה ההיעדרות של הילד מספרת?
למה הילד נשאר בבית? 5 סיבות מאחורי ההיעדרות
לפני שהילד מתחיל להיעדר: 8 נורות אזהרה להורים
הילד מסרב ללכת לבית הספר? 10 פעולות שכדאי להכיר
סימן אחד הוא לא סיבה לדאגה, הצטברות – כן
שתי נקודות מבט, מטרה אחת: כך תעזרו לילד
אפרים וייס
בעל ותק וניסיון של 36 שנות חינוך.
להרצאות ולייעוץ בנושאי חינוך, אפשר לפנות לדוא"ל:
[email protected]
























