רוורס אחד קטן ושאלה אחת גדולה
אני רוצה להתחיל עם משהו קטן שקרה לי היום.
אני נוסע ברוורס, מישהו עומד מאחור ומכוון אותי: “עוד… עוד קצת… עוד…” אני מתקדם לאט. עוד טיפה. עוד טיפה.
ואז בום. נתקעתי בקיר.
ואותו אדם שמכוון אותי אומר לי: “מושלם. מצוין.”
ואני מסתכל עליו וחושב:
רגע… באמת אפשר לסמוך עליו?
אבל אם נהיה כנים זו לא רק סיטואציה של נהיגה.
זו שאלה הרבה יותר גדולה:
אפשר לסמוך על אנשים?
על בן הזוג?
על המדינה?
על העולם כשיש אזעקות ופחדים ואיראן ברקע?
משהו נשבר ולא רק בחוץ
מאז שמחת תורה משהו נסדק.
לא רק בגלל מה שקרה.
לא רק בגלל הכאב.
אלא בגלל התחושה:
אין על מי להישען.
ואז, תקופה אחרי שוב בלבול.
פתאום הצלחות. תגובות מדויקות. ביטחון חוזר.
ושוב השאלה:
אז כן אפשר לסמוך? או שלא?
או שאולי… אנחנו בכלל לא שואלים את השאלה הנכונה.
האמון לא מתחיל באיראן הוא מתחיל בילדות
תחשבו על ילד קטן.
כשהוא נולד הוא סומך על ההורים שלו לגמרי.
הם מחזיקים אותו, מאכילים אותו, דואגים לו.
ואז מגיע רגע עדין:
הוא מתחיל ללכת.
אם ההורים מחזיקים אותו חזק מדי הוא פשוט יפחד.
אבל אם הם סומכים עליו,
נותנים לו ליפול, לקום, לנסות משהו נבנה בתוכו:
אמון.
אמון בעצמו.
וככל שהאמון הזה נבנה הוא הולך איתו כל החיים.
וכשהוא לא נבנה הוא גם הולך איתו כל החיים.
(וגם את זה אפשר לתקן.)
עוד באתר:
הסיפור האמיתי: לא על מי אני סומך אלא מי אני כשאין שליטה
אם נהיה כנים עם עצמנו נגלה משהו אחר:
הסיפור הוא לא רק על האחר.
הסיפור הוא שלי עם עצמי.
כמה אני מסוגל להרפות שליטה.
כמה אני מסוגל לא להיות זה שמחזיק תמיד את ההגה.
שני רגעים מחיי
אני רוצה לשתף אתכם בשני רגעים מהחיים שלי, שלימדו אותי משהו עמוק על אמון.
כשהייתי בן שבע עשרה, אבא שלי נתן לי סכום כסף גדול, עשרת אלפים דולר וביקש ממני להחזיר אותם לגמ"ח.
אני זוכר את עצמי הולך עם הכסף בכיס, מחזיק אותו חזק, בודק שוב ושוב שהוא עדיין שם. פחדתי. חששתי. לא הבנתי איך הוא סומך עליי עם סכום כזה.
אבל עם השנים נפל לי אסימון.
זה לא היה שהוא סמך עליי.
זה היה שהוא סמך על עצמו.
האמון שלו בעצמו היה כל כך חזק, שהוא היה מסוגל לשחרר שליטה ולתת לי את האחריות.
וכמה שנים לאחר מכן חוויתי את זה מצד אחר,
כשהתחלתי לעבוד בראשון לציון, זמן קצר אחרי החתונה, שימשתי כר"מ בישיבה. מנהל הישיבה היה הרב אהרון וולפא אדם יקר ומיוחד.
ומה שהפתיע אותי אצלו היה דבר אחד:
הוא פשוט סמך עליי.
לא ביקש דוחות.
לא דרש עדכונים.
לא בדק כל צעד.
בהתחלה זה אפילו בלבל אותי.
לא הבנתי איך הוא נותן בי כזה אמון.
אבל לאט לאט הבנתי זה לא התחיל בי. זה התחיל בו.
וכשאדם סומך על עצמו הוא לא צריך לשלוט כדי להרגיש בטוח.
וכשהוא לא צריך לשלוט הוא מסוגל גם לסמוך על אחרים.
ואז הבנתי משהו עמוק:
אמון לא מתחיל באחר.
הוא מתחיל בנו ונגמר בנו.
אני רוצה להזמין אתכם לתרגיל קטן:
תבחרו תחום אחד שבו אתם מרגישים “על עצמי אני סומך יותר מאשר על בן הזוג.”
נהיגה.
כסף.
ילדים.
ותשאלו:
מה קורה לי שם כשאני לא בשליטה?
מאזינה אחת ושאלה שנכנסה ללב
בשלב הזה עלתה מאזינה ושאלה:
“אני מרגישה שאני מאמינה בעצמי… אבל אני לא מצליחה לסמוך על אנשים.
אז מה זה אומר עליי?”
זו לא הייתה שאלה על אנשים.
זו הייתה שאלה על חוויה.
לא “האם הוא אמין” אלא “איך אני יכולה להיות רגועה כשאני לא יודעת?”
המדיח ששינה את כל התמונה
ואז עלתה מאזינה נוספת:
“בעלי שוטף כלים אבל לא כמו שאני רוצה. וזה מפריע לי.” קטן. יומיומי.
שאלתי אותה:
“אם זה היה הכלים של השכנה זה היה מפריע לך?”
“לא.” היא ענתה,
ופה הכל התהפך. זה לא הוא. זה לא הכלים. זה מה שקורה לך בפנים
זה לא הכלים.
זה לא הוא.
זה מה שקורה לך בפנים כשזה שלך.
ברגע שזה שלך זה חייב להיות מושלם.
סיפור אחד שמחדד את זה עד הסוף
אני זוכר אישה שהגיעה אליי לתהליך עם בעלה.
היה משהו במראה שלו שהפריע לה מאוד.
עד כדי כך שזה הפך לנושא מרכזי ביניהם.
שאלתי אותה:
“זה הפריע לך גם לפני החתונה?”
“לא.”
ואז זה התברר:
מאז שהיא ילדה היא חיה עם תחושה פנימית:
מה ששייך לי חייב להיות מושלם.
לפני החתונה הוא לא היה שלה. ולכן זה לא הפריע.
אבל מהרגע שהוא הפך להיות “שלה” הוא חייב להיות מושלם.
וזה כבר לא סיפור על מראה.
וזה לא סיפור על בעל.
זה סיפור על קושי פנימי
להחזיק משהו שהוא שלי ועדיין לא מושלם.
שליטה היא לא כוח היא סימן
אנחנו חושבים ששליטה נותנת ביטחון.
אבל האמת הפוכה.
שליטה היא סימפטום.
היא ניסיון להרגיע משהו בפנים שלא רגוע.
ולכן זה לא משנה אם זה:
המלחמה,
החדשות,
הכסף,
הילדים,
או המדיח.
זה אותו מנגנון.
כשאני לא סומך אני מנסה לשלוט.
וכשאני לא מצליח לשלוט אני נבהל.
וכשמבינים את זה הכל מתחבר
איראן.
שמחת תורה.
אזעקות.
זוגיות.
כלים.
זה נראה רחוק אבל זה אותו סיפור.
אנחנו לא מגיבים למציאות.
אנחנו מגיבים למה שהיא מפעילה בתוכנו.
אז על מי באמת אפשר לסמוך?
זו כבר לא שאלה על המדינה.
ולא על הצבא.
ולא על בן הזוג.
זו שאלה אחרת:
האם אני סומך על עצמי להיות בסדר גם כשהדברים לא בשליטה?
שלוש תובנות שאי אפשר לברוח מהן
המציאות לא יוצרת פחד היא חושפת אותו.
שליטה לא נותנת ביטחון היא רק מנסה לפצות על חוסר ביטחון.
אמון באחרים מתחיל במקום שבו יש אמון פנימי.
השורה התחתונה
אז אפשר לסמוך או שלא?
כן.
אבל לא מהמקום שחשבת.
לא כי העולם בטוח.
לא כי הכל בשליטה.
לא כי אף אחד לא יטעה.
אלא כי יש בך מקום
שיכול להחזיק גם את חוסר השליטה.
וכשיש מקום כזה אתה כבר לא מחפש על מי להישען.
גם אחרים מתחילים להישען עליך.
להאזנה לתוכנית המלאה:
