האם אי פעם עצרתם לחשוב למה כל כך קשה לפעמים להבין את הילדים שלנו? ולמה, מנגד, לפעמים ההתנהגות שלהם נראית לנו מוכרת להפליא? בתוכנית מיוחדת לפורים של "עומקא דליבא" ב'קול חי', אירחה אפרת ברזל באולפן את אסתי, רבקה ובת שבע יוגל – שלישיית בנות עשר מרעננה. דרך השיחה התוססת והכנה איתן, נחשפה נקודת מבט מרעננת על ההורות, על הקשר שלנו עם עצמנו ועל המשמעות האמיתית של פורים.
השיחה באולפן קלחה, שופעת הומור וסקרנות של ילדות, ששיתפו בחוויות פורים שלהן, בבחירת התחפושות (שלישיית ספריות!), ובמחשבות על משלוחי מנות ועל חברויות. אך בתוך ההמולה השמחה, שזרה ברזל תובנות עמוקות על היכולת שלנו כהורים וכמבוגרים להתחבר לעולמם של הילדים – חיבור שלדבריה, מתחיל בהסכמה שלנו לפגוש את הילד או הילדה שאנחנו היינו.
באחד מרגעי השיא של התוכנית, התהפכו היוצרות, והבנות הפכו למראיינות של ברזל. הן שאלו אותה על תחושותיה מול האזעקות והמלחמה, והיא שיתפה אותן בחוויה אישית ממלחמת המפרץ, כשהייתה נערה בת שמונה-עשרה. היא סיפרה כיצד הישיבה בחדר האטום עם הוריה, שבאותה תקופה היו גרושים, גרמה לה לתחושת שמחה בלתי צפויה, רק בגלל שהם היו שוב יחד. "אני חושבת שמה שילדים זוכרים זה את היחד", אמרה ברזל. "וזה היה לי מאוד אהוב".
עוד באתר:
השיתוף הכן הזה, הוביל לתובנה משמעותית על ההורות. ברזל הדגישה כי ההיזכרות בחוויות הילדות שלנו, על שלל הרגשות שהן מעוררות, היא קריטית. "אני חושבת שאף הורה… לא נפרד מהילד שבו, וכדאי לו לא להיפרד," אמרה. "כי אם אתה מחובר לילד שבך… אתה יותר זורם עם הילדים שלך, יותר קל לך לגדול בעצמך".
אסתי בת העשר היטיבה לנסח את התובנה הזו מנקודת המבט של הילד: "אתה יודע כבר איך הם מרגישים… כי אתה כבר הרגשת את זה. אם הם בוכים באזעקה, אז גם אתה פחדת באזעקה, אז אתה יודע איך זה מרגיש".
המסר פשוט אך עוצמתי: כאשר אנו כהורים זוכרים את הפחדים, השמחות והתקוות של הילדות שלנו, אנו מפתחים אמפתיה עמוקה יותר כלפי ילדינו. ההבנה שגם אנחנו היינו שם פעם, מאפשרת לנו להכיל את הרגשות שלהם ממקום אותנטי ולקבל אותם בדיוק כפי שהם.
לקראת סיום התוכנית, חזרה ברזל אל הטור שלה ביתד נאמן, העוסק במסע של הנשמה היהודית. היא דיברה על נערות שעוזבות את הבית החרדי, ועל נערות חילוניות שמגלות את התורה. "אלה שיבואו מבתים של תורה לעולם לא באמת ירצו להיפרד מהנשמה," כתבה ברזל. "הם ירצו קצת לכעוס על בני אדם אחרים שהם פגשו במהלך החיים ולא הבינו אותם, ודיברו אליהם לא טוב מתוך המסכות של עצמם".
כאן מתחבר רעיון הילד הפנימי למשמעות של פורים. ברזל השתמשה במטאפורה של ה"חו-חו" – חיתול הבד הפשוט שמלווה אותנו מלידה ומשמש כמושא נחמה. "חו-חו הוא סמל מבחינתי ללובן וטוהר ואמת ותינוק ומסע שתמיד יבקש חזרה," אמרה. "אנחנו נולדים עם חו-חו. חו-חו זו התחלה, לכל הדעות. ואז כשהחו-חו יורד, יתחיל השימוש במסכות. הנשמה תתרחק אט-אט מטהרתה, היא תעטה על עצמה צבעים ושיטות ואיפורים, פרסונות יקראו לזה, ודרכי הגנה כדי להישמר מבפנים".
פורים, טענה ברזל, הוא הזמן להסיר את המסכות, לא לעטות אותן. זהו זמן שבו "הנשמה מבקשת לפשוט ולא להתחבא". הקריאה היא לחיפוש אמיתי פנימה, אל אותה טהרה ראשונית, אל אותו "חו-חו" שמסמל את המהות האמיתית והבלתי אמצעית שלנו, לפני שהעמסנו עליה שכבות של הגנות ו"פרסונות".
כאשר אנו כהורים מצליחים להסיר את המסכות מעל עצמנו, להתחבר לילד הפנימי שלנו ולכאביו, אנו מאפשרים גם לילדינו להיות אותנטיים. אנו משדרים להם שזה בסדר להרגיש, שזה בסדר להיות פגיעים, ושאהבתנו אליהם אינה תלויה במסכות שהם עוטים. כך, מתוך החיבור הפנימי, צומח חיבור עמוק ואמיתי בינינו לבינם.
האזינו לתוכנית המלאה, 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':
